מה ש-12 שעות יכולות לעשות למוראל של אוהד לוס אנג'לס קליפרס. שלשום אחר הצהריים הוא התבשר שסטף קרי ייעדר לפחות שבועיים ויחמיץ את רוב סדרת חצי הגמר העתידית מולם. "זה רגע המזל שלנו", הוא חשב לעצמו. רק שננצח בסדרה את פורטלנד ונדהים את האלופה הפצועה.
כמה שעות מאוחר יותר, כריס פול ובלייק גריפין נפצעו בהפסד במשחק הרביעי מול הבלייזרס והאבחנה הגיעה במהירות ובכאב - שני הכוכבים של הקליפרס כבר לא יחזרו לפלייאוף. עכשיו, אפילו לחלוף על פני פורטלנד בסיבוב הראשון נראה כמו משהו דמיוני.
למעשה, בתוך פרק הזמן הזה הקליפרס הפכו מקבוצה שמפנטזת על אליפות לכזאת שתוהה אם הקבוצה בכלל תישאר בסגל הנוכחי. פול וגריפין יסיימו חוזה ב-2017; הרכז כבר בן 31 וגריפין עיצבן הרבה אנשים כשהיכה העונה חבר לסגל הקבוצה. בכלל לא בטוח שנראה את אותם פרצופים בשנה הבאה - יותר הגיוני שחלון ההזדמנויות לאליפות הולך ונסגר, ולא יחזור במהרה.
אם צריך לבחור שיר שיתאר את הקארמה הגרועה של המועדון המתקרא "קליפרס", אין צורך להסתכל על דבר נוסף חוץ מהשיר הבא:
הרוקיסט האגדי סקרימינג ג'יי הוקינס כתב אותו ב-1956 ונעשו לו עשרות קאברים - הבולטים שבהם בידי נינה סימון ולהקת "קרידנס קלירווטר ריבייבל". אבל הביצוע המקורי לוקח את כולם בהליכה מבחינת הקארמה וחד-הפעמיות שלו. על הבמה הוקינס עלה עם גולגולות מעשנות, עם עצם על הפנים וצרח את נשמתו כמו מכשף על הקסם שהטיל על מישהו.
הלוס אנג'לס קליפרס, על כל גלגוליהם – מהקבוצה המקורית שהתחילה כבאפלו ברייבס ב-1970, דרך המעבר לסן דייגו ב-1979 ועד הנחיתה הסופית בלוס אנג'לס ב-1984 - מכושפים. מקוללים. מנוחסים. אם המועדון היה נשאר באותו אולם כל השנים, הייתי מנחש שהוא בנוי על בית קברות אינדיאני - כנראה שהכישוף גדול יותר מהכל.
רק בשביל הפרספקטיבה, הנה כמה נתונים שמדגישים כמה לא הולך לקליפרס:
- הם מעולם לא עלו לגמר אזורי
- יש לקליפרס מאזן של 2255:1469 בכל הזמנים, 786 משחקים מתחת למאזן של 50 אחוזי הצלחה. מה שאומר שהם יצטרכו כמעט עשר עונות מלאות ללא הפסד רק כדי להגיע למאזן של חמישים אחוזי הצלחה. תחשבו רגע על המספרים האלו.
- בתור מועדון שכמעט בכל שנה הגיע ללוטרי בדראפט, ההצלחה שלהם בו מזערית. רק 3 פעמים הם בחרו בבחירה הראשונה: דני מאנינג ב-1988? נפצע בברך אחרי 26 משחקים וגמר את העונה. מייקל אולווקאנדי ב-1998? נחשב לאחד הפלופים הגדולים בהיסטוריה ועוד בדראפט שכלל את דירק נוביצקי, וינס קרטר ופול פירס. האחרון, בלייק גריפין ב-2009? החמיץ את כל עונת הרוקי שלו בגלל פציעה בברך, וממשיך להיפצע מאז.
- עד שכריס פול הגיע כבמטה קסם ב-2011, בזכות התערבות של הקומישינר, הקליפרס הגיעו לפלייאוף ארבע פעמים ב-30 שנה. מאז הם עולים בכל שנה, אבל שם תמיד מתגלה נאחס נוסף. ב-2014 זו הייתה פרשת הגזענות של דונלד סטרלינג שהטילה צל על המועדון, שחטף סוויפ מסן אנטוניו. בשנה שעברה המועדון הפך לתשיעי אי פעם שמאבד יתרון 1:3 כשהפסיו בחצי הגמר ליוסטון. כשנזכרים שהם עברו את סן אנטוניו בשבעה משחקים בסיבוב הראשון, זה רק מעצים את הפשע.
- בקיץ האחרון אפילו שחקן בולט שלהם רצה לעזוב – את דאנדרה ג'ורדן הם הצליחו להשאיר רק אחרי שכל הכוכבים הגיעו בכל דרכי התחבורה האפשריות, כדי שלא יעזוב לדאלאס. הם פשוט נעלו אותו בבית ולחצו עליו עד שחתם, כשהבינו שהתחרט.
- הנאחס נדבק בכל מי שמגיע למועדון. פול פירס הצטרף הקיץ כשחקן שיגיע להיכל התהילה ואחרי פלייאוף בו ניצח 3 משחקים עבור וושינגטון. השנה הוא נראה כמו חובבן במדי הקליפרס (20 נקודות בממוצע ב-34 דקות בקריירה; 6 נקודות בממוצע ב-18 דקות העונה)
- הקליפרס מחזיקים ברצף הארוך ביותר בהיסטוריה ללא ניצחון מול יריבה מסוימת (הלייקרס)
- במקרה, אותה יריבה היא הקבוצה שהגיעה להכי הרבה גמרי NBA. ההבדל בין שני המועדונים הוא כמו הפער בין שני הסלבריטאים שהכי מייצגים אותם - ג'ק ניקולסון לעומת בילי קריסטל (אל תיעלב, בילי)
על רקע כל זה, המזל היחיד של אוהד קליפרס ממוצע זה שהוא אמור להיות חסין ולצפות לרע מכל. ככה זה אחרי שנים של ביש מזל שגורם למילה "נאחס" להישמע אופטימית. הדבר המצחיק היחיד בכל הסיפור הוא שבקיץ האחרון דוק ריברס, מאמן הקליפרס, אמר שלווריירס היה מזל בכך שלא סבלו מפציעות ולא נאלצו להתמודד מול הקליפרס או סן אנטוניו. שנה מאוחר יותר, גולדן סטייט כבר לא חסינה מפציעות כידוע, אבל שוב לא נראה שתצטרך לפגוש את הקליפרס. דווקא חבל, הייתה יכולה להיות סדרה מכשפת.
