קרי. הקומישינר אדם סילבר ישב הלילה בלשכה שלו בשדרה החמישית במנהטן, צפה בטלוויזיה וחייך לעצמו. כבר שנים שאותם כוכבים מעטרים את שמי ה-NBA, והליגה הייתה זקוקה למשהו חדש, למשב רוח מרענן. יותר מדי סופרסטארים בליגה הם דמויות מקטבות, כאלה שקל לשנוא לא פחות מאשר לאהוב.
אם לשאול מונח מעולם ה-WWE, הליגה הטובה בעולם מלאה ב"הילס" (Heels), וסבלה ממחסור חמור ב"פייסס" (Faces). לברון ג'יימס, קובי בראיינט, ראסל ווסטברוק, כרמלו אנתוני, ג'יימס הארדן, דווייט הווארד ואפילו קווין דוראנט הם בחורים שיוצרים לא מעט אנטגוניזם. כמובן שמבחינה שיווקית, חשוב שיהיו טיפוסים כאלה, אבל מה שהיה חסר הוא מישהו חיובי, כזה שכולם אוהבים, הבחור הטוב, הגיבור. וסטף קרי הוא האיש הנכון בזמן הנכון.
הוא לא סתם פייס. יש לו פני תינוק, שמהוות מסיכה עבור מי שרוצח את היריבות שלו בידיים חשופות. לנגד עינינו, הוא הפך בשנה האחרונה מעוד כוכב ברשימה ארוכה, לסופרסטאר בקנה מידה עולמי. לאחד הקלעים הטובים שראה הענף, אם לא הטוב שבהם. למכדרר בחסד עליון שגורם גם לטובי השומרים לקבל סחרחורת. למנהיג שקט שכולם ילכו אחריו גם הוא יוליך אותם אל סף תהום. לווינר. וכל זאת, עם חיוך מתוק על הפנים שגורם לך לרצות רק לתת לו חיבוק.
ובניגוד לפרצופים הזועפים של לברון, לזקן המפחיד של הארדן, לסנוביות של ווסטברוק או לילדותיות של הווארד - קרי עושה רושם של בחור טוב עם סיפור טוב. בן של כוכב עבר, בחור שאף אחד לא ספר במכללות. אבא לילדה חמודה בת שנתיים שעולה לפודיום וגונבת את ההצגה. לא בטוח שבמציאות, מאחורי דלתות סגורות, קרי הוא כל מה שאנחנו חושבים שהוא, אבל זה לא משנה. מה שחשובה היא התדמית.
לא בכדי, קרי נצמד השנה ללברון ברשימת מוכרי הגופיות ב-NBA. עד העונה הבאה הוא כבר יעקוף אותו, אתם יכולים להיות בטוחים. במשאל שנעשה לאחרונה, "שף קרי" נבחר כשחקן האהוב על רוב האמריקנים, כשהוא מקדים את קינג ג'יימס. זה בדיוק מה שאדם סילבר רצה, זה בדיוק מה שה-NBA הייתה זקוקה לו.
אז כשקרי קבר עוד שלשה ושלח את הכדור לעוד ריחוף מעל ידו המושטת של הווארד אל הקרש ומשם לתוך החישוק - סילבר חכך את ידיו בהנאה. הוא צריך את קרי וגולדן סטייט בגמר, והוא גם צריך שהוא ינצח שם. כמו שהאמריקנים אוהבים את הסרטים שלהם, כמו שהיריבויות ב-WWE נגמרות בדרך כלל - הבחור הטוב צריך לצאת כשידו על העליונה.
קר. כמעט בכל כלי תקשורת ישראלי נכתב בשבועות האחרונים על כך שלדייויד בלאט מגיע יותר קרדיט על ההצלחה של קליבלנד. גם ערן סורוקה התייחס לכך בטור שלו אתמול. אם כך, אסור לנו להיות צבועים. אותו סיפור תקף גם בכל הקשור לווריירס. כי בזמן שסטף קרי עושה את הקסמים שלו, המאמן שלו על הקווים אחראי במידה לא פחותה להישגים של גולדן סטייט.
קרי אמנם השתפר, אבל הוא היה שחקן מדהים גם בעונות קודמות. ההבדל בין הווריירס של השנה לשנים קודמות, הוא בעמדת המאמן. עם כל הכבוד למארק ג'קסון, סטיב קר הביא ערך מוסף שאת שוויו אי אפשר להעריך. ואני בכלל לא מדבר על משחק ההתקפה הזורם והיצירתי של הווריירס, זה שלפעמים מזכיר את פיניקס סאנס של סטיב נאש. הדבר הכי חשוב שקר הנחיל לקבוצה שלו, הוא משחק הגנתי שעדיין לא מקבל מספיק הערכה. בדיוק מה שהיה חסר לאותה פיניקס.
יש מפתח אחד מרכזי להגנה של הווריירס - החילופים האוטומטיים. אני לא זוכר קבוצה עם כל כך הרבה שחקנים בעמדות הגארד והפורוורד, שמסוגלים לשמור על כל מי שנקרה בדרכם. כמעט בכל חמישייה שקר מציב על המגרש, הוא יכול להרשות לעצמו לבצע חילופים אוטומטיים על הכדור והרחק מהכדור, כי גלריית שחקני הכנפיים של גולדן סטייט כל כך ורסטילית. כשדריימונד גרין, פאוור פורוורד בדרך כלל, שומר על ג'יימס הארדן מחוץ לקשת, זה נראה נורמלי ושגרתי. כשהאריסון בארנס מקבל בצבע את טרנס ג'ונס, זו לא בעיית מץ'-אפ. וזה בלי להזכיר את אנדרה איגואדלה, שון ליבינגסטון, קליי תומפסון, לאנדרו בארבוסה וכמובן קרי. כל הקרדיט מגיע לקר, שהבין את זה ברגע שקיבל את תפקיד המאמן.
ומאחורי כל אלה, קר מציב את אנדרו בוגוט, אחד מהסנטרים ההגנתיים הטובים בליגה, וחוסם שלא מוערך מספיק. כשהוא מוחלף, כמו שקרה לא מעט הלילה בשל בעיית עבירות, פסטוס אזילי נכנס לנעליים שלו בלי בעיה, כי גם הוא יודע להגן על הטבעת. עכשיו לך תמצא תכנית משחק שמסוגלת להתמודד עם כל זה. דייויד בלאט מוזמן לרכוש כדורים נגד כאב ראש כבר עכשיו.
השיפור הזה של הווריירס בהגנה, הוא אחד הכלים הכי חזקים שלהם בהתקפה. כל מה שצריך זה לקחת ריבאונד, לרוץ מהר לצד השני של המגרש וקיבלת הגנה מפוזרת, מץ'-אפים נוחים ברחבי הפרקט וכדורסל זורם. "יהיו לך זריקות פנויות אם תבצע מהלכים, ובעזרת ההגנה תוכל לצאת למתפרצות", הסביר קר לפנות בוקר, "אין מהלכי קסם - אתה מנצח באמצעות מאמץ, ריכוז בלתי מתפשר וחכמה בנוגע לכל הפרטים הקטנים".
