דריק רוז הוא איש עשיר עם משרת (Butler). שאקיל אוניל הוא בדרך כלל בן אדם מצחיק ביותר, אבל הדאחקה היבשה הזו לא נענתה ולו בקול גיחוך בודד באולפן TNT. אבל דווקא היא מבטאת הכי טוב את הסיבה שלמרות הכל, שיקגו מסוכנת.
רוז חזר מהניתוח במניסקוס כשנותרו רק חמישה משחקים לתום העונה הסדירה, אבל לא לקח לו זמן רב לחזור לעצמו. הסיבה לכך היא שהוא לא חייב להיות הדריק רוז שזכה בתואר ה-MVP והוליך את הבולס לגמר המזרח ב-2011. בבולס הנוכחיים, יש מי שיכול לשאת את הנטל גם אם רוז תופס יום חלש או סתם מחפש מחדש את המהלכים שהפכו אותו לכל כך טוב.
זה יכול להיות פאו גאסול, אבל מילווקי החליטה להציב שמירה כפולה עליו, כי היא חששה שמשחק הפנים של שיקגו יאיים עליה יותר מכל. אבל היא שכחה שהספרדי הוא אחד הגבוהים שמוסרים הכי טוב בליגה. ואז זה יכול להיות ג'ימי באטלר, שהתנועה הבלתי פוסקת שלו והחיתוכים לסל הכניסו אותו לעניינים במשחק מספר 2.
באטלר נכנס לליגה כמומחה לענייני הגנה, אבל בכל שנה הוא רק הולך ומשתפר בכל אספקט של המשחק. מבחינתי הוא מייצג את השחקן המושלם: יש לו יכולת ליצור לעצמו מצבי קליעה, אבל הוא גם טוב בלי הכדור. הוא עושה הגנה גדולה, יודע למצוא את החברים כשצריך ולא כופה את עצמו על המשחק. הוא חכם, פיזי, מבין מה נדרש כדי להצליח ואולי הכי חשוב - צעיר.
ויש עוד משהו - הוא שחקן קבוצתי נפלא. ואולי לכך התכוון שאק. כשג'ון הנסון, סנטר הבאקס שמתנשא לגובה 2.11 מטר, נכנס בארון ברוקס, רכז צנום שמגיע בקושי ל-1.83 מטר, באטלר היה אחד הראשונים לקפוץ להגנתו של חברו לקבוצה. זה עלה לו בעבירה טכנית, אבל לא אכפת לו. הוא היה שם כדי להראות שבמיוחד בפלייאוף, שיקגו לא מפחדת מאף אחד ונלחמת זה עבור זה.
אבל לא רק כך מתבטאת הקבוצתיות של באטלר. למרות משחק ההתקפה המשופר שלו, שהוביל לכינוי ג'ימי "באקטס" (סלים), הגארד עדיין מתעקש שלא לדרוש את הכדור ולשחק לבד. הכל נעשה במסגרת הקבוצה והשיטה. ברבע הרביעי נגד מילווקי, הוא החל להתחמם והדליק את כל הקהל עם דאנק אדיר על הראש של זאזה פאצ'וליה. "זה הביא לנו ביטחון כקבוצה", סיפר ג'ואקים נואה, "אני חושב שכולם נכנסו לטירוף אחרי זה".
אבל גם המהלך הזה לא גרם לבאטלר להתלהב מעצמו יותר מדי. עד כדי כך, שהחברים היו צריכים לעודד אותו להשתלט על המשחק. "ג'ו (נואה) ודריק (רוז) אמרו לי לקלוע", הוא הודה, "ממש אמרו לי לזרוק ולא לוותר על אף זריקה. התחלתי להרגיש את זה קצת".
עם הדחיפה הזו, באטלר שבר את שיא הקריירה בפלייאוף פעמיים ברציפות. במשחק מספר 1 הוא הגיע ל-25 נקודות, ובמשחק השני ל-31. וכשהוא מספר כזו תוצרת, אין לחץ על רוז. גם כשהרכז פיספס את כל 7 הזריקות שלו במחצית הראשונה, הוא לא הרגיש צורך להכניס את עצמו בכח למשחק. "ג'ימי דואג לנו", הוא בוודאי חשב לעצמו, ולאט לאט גם הזריקות שלו החלו להיכנס.
ואם באטלר ימשיך להוריד את הלחץ מרוז, אולי סוף סוף הוא יצליח לשרוד בלי פציעות נוספות. ואז שיקגו תהיה באמת מסוכנת.
