"לא עברו הרבה שנים מאז שהזריקה מה-3 נחשבה להתאבדות... ועתה? זריקת ה-3 הפכה ל'דאנק של שנות ה-90'. קבוצות מחפשות מופרעי 3 בנרות. מאמנים מתכננים תרגילים שזריקת ה-3 היא האופציה הראשונה בהם. דייל אליס יודע מה קבירת ה-3 יכולה לעשות עבורך, בעיקר במשחקי חוץ. הוא 'מלך מופרעי ה-3'. כשקבר את זריקת ה-3 האלף שלו בתחילת מרץ, הוא היה הראשון בליגה לשבור את האלפייה. [...] 'אין כלל שאומר שה-3 הוא הנשק הממית היחיד בכדורסל', אומר פרנק ליידן, מאמן יוטה לשעבר ועתה נשיאה. 'הדאנק יכול לעשות אותו נזק רק אם הוא אחד מהקלאסיים א-לה ג'ורדן או ד"ר ג'יי. אבל ה-3 עושה זאת כל פעם. לא רק שזה כמו חץ בלב – השלשה גם מקטינה הפרש של 10 ל-7, ופתאום ל-4. זוהי דרך נהדרת להפוך משחק אבוד למשחק חדש, ומהר'". (מתוך "הליגה של העולם", מנחם לס, 1994)
יוסטון רוקטס, בדרכה לאליפות היסטורית, הובילה את ה-NBA בשלשות בעונת 1993/94. היו לה 429 זריקות מוצלחות כאלה באותה עונה, ממוצע מדהים דאז של 5.2 למשחק, והקבוצה הראשונה אי פעם שחצתה את ה-400 בעונה. ורנון "מאד מקס" מקסוול המשוגע היה המפציץ הראשי, עם 120 קליעות ב-29.8 אחוז מעבר לקשת, אבל הספציאליסט האמיתי היה שחקן שקראו לו The Jet, קני סמית', ש-89 השלשות שלו, קצת יותר מאחת לערב בממוצע, הגיעו ב-40.3 אחוזים. דן מארלי, מלך ה-NBA אז בשלשות, קלע 193.
ממפיס גריזליס, שהודחה אתמול מפלייאוף 2015, קלעה 423 שלשות העונה, רק 6 פחות מיוסטון של אז, ודורגה לפני אחרונה בליגה (מינסוטה, 406). יוסטון של העונה הובילה את הליגה, רק שהפעם עם 933 שלשות, הקבוצה הראשונה אי פעם שחצתה את קו ה-900 בעונה. אף אחד מהקלעים לא עבר את 40 האחוזים, אבל שלושה שחקנים צלפו יותר שלשות ממאד מקס, כולל הג'ט מודל 2015, הלא הוא ג'ייסון טרי, עם 126.
מארלי, עם הנתון הנהדר שלו מאז, לא היה נכנס העונה לחמשת הראשונים בליגה בשלשות, מכיוון שהרף הוצב על 200. לאליס, הראשון שחצה את האלפייה בעונה הרגילה, הצטרפו מאז עוד 75 שחקנים. כמעט שליש מהם (24) טרם פרשו מכדורסל, כולל 11 מ-18 הראשונים ברשימה. סטף קרי סוגר כיום את ה-50 הראשונים. אם ימשיך בקצב הנוכחי, את העונה הבאה יסיים במקום ה-25 בכל הזמנים, כשהוא בן 28.
השלשה הפסיכית של קרי, משלושת-רבעי מגרש בסוף הרבע השלישי אתמול, שברה את רוחה של ממפיס – המוהיקנית האחרונה מבין המועמדות לאליפות שאינה מאמינה בכוחה של השלשה – אבל זו לא היתה רק היא. בארבעת המשחקים בסדרת חצי גמר המערב בהן טוני אלן או מייק קונלי לא היו בריאים, הווריירס צלפו לא פחות מ-14 שלשות לערב מול אחת ההגנות הטובות שיש לליגה להציע. קרי לבדו עשה ספלאש מעבר לקשת 25 פעמים בסדרה - כל ממפיס קלעה רק 24 שלשות. על כל מאבק והתאמה הגנתית שממפיס ניסתה ברבע האחרון, היא חטפה שלשה בפרצוף. בפרפראזה על מה שאמר ליידן, השלשה גם מגדילה הפרש של 4 ל-7, ול-10. זוהי דרך נהדרת להפוך משחק חדש למשחק אבוד, ומהר.
NBA analysts give me some diagnostics on how 3pt oriented teams are faring this playoffs...seriously, how's it goink?
— Phil Jackson (@PhilJackson11) May 10, 2015
"פרשני NBA, תנו לי קצת אבחנות לגבי הביצועים של קבוצות המתבססות על שלשות בפלייאוף הזה. ברצינות, איך הולך להן?" (פיל ג'קסון בטוויטר, כשממפיס ו-וושינגטון עוד הובילו 1:2, 10 במאי 2015)
2014/15 תיזכר כעונה שהיא אבן דרך. הקלישאה של "קבוצות שחיות על שלשות לא יכולות להצליח בפלייאוף" נקשרה באכזריות על ידי ס' קרי, ק' קורבר וחבריהם והושלכה לצינוק עד להודעה חדשה. חמש הקבוצות שנותרו בחיים, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הן חמש הקבוצות שהובילו את הליגה בעונה הרגילה בשלשות: יוסטון סיימה ראשונה, גולדן סטייט שנייה, הקליפרס במקום השלישי ואז מגיעות שתי הפיינליסטיות במזרח – ואולי בניגוד לתדמית שלהן - כשקליבלנד מקדימה את אטלנטה. לקאבס יש 826 שלשות העונה, ורק לשם השוואה, לקבוצה היחידה של הקאבס שהגיעה לגמר (2007) היו רק 494 שלשות באותה עונה. את ההשפעה של איום הקליעה התמידי על הריווח אצל בלאט, ועל היכולת של לברון וארווינג להיכנס לצבע, כולנו רואים יום יום.
אפשר להעמיס עוד ועוד מספרים, אבל מראית העין קובעת לא פחות. הרביעייה שתיוותר במירוץ הפלייאוף מגלמת בתוכה בצורה כזו או אחרת את הטרנדים שהביאו שתי האלופות האחרונות: ה"פוזישן-לס בסקטבול", מונח שטבע טום הייברסטרו מ-ESPN בתחילת עונת 2012/13, אותו אנחנו רואים למשל בדקות בהן גולדן סטייט משחקת עם דריימונד גרין כסנטר, הקליפרס מעלים שלושה מובילי כדור, או יוסטון מציבה ארבעה פורוורדים וג'וש סמית' מרכז; והנעת הכדור הפופוביצ'ית, שליוותה את הווריירס וההוקס, עם שני תלמידי הפופ, לאורך כל העונות ההיסטוריות שלהן. זו לא מקריות ששלושה מארבעת מאמני הגמרים האזוריים כלל לא היו מאמנים ראשיים ב-NBA לפני 2013; אנחנו בעידן חדש, לא?
"הסיבה היחידה שאני לא מת על ההוקס, זה שהם קטנים מדי. אני פשוט לא חושב שאתה יכול לנצח ב-3-4 סדרות ברצף עם ג'אמפרים. אני גם אוהב את סטף קרי וקליי תומפסון, אבל ברגע שהם יורדים מהאוטובוס, הייתי מתחיל לפוצץ אותם בצלעות. כשנגיע למשחק 3-4 בסדרה, זה כבר יתיש אותם". (צ'ארלס בארקלי בראיון לבוסטון גלוב, 19.4.2015)
השלשה הפכה עם השנים מגימיק, ללוקסוס, לכלי לגיטימי בארסנל, לנשק שובר-שוויון, ועכשיו למצרך חובה. כמעט כל קבוצה מתאמצת להציב בין 4 ל-5 קלעי שלשות על המגרש בכל רגע נתון, ומי שלא, כמעט ואינה במשחק. ההגנות השתנו – הרבה יותר קל כיום לפקוק את הצבע מול שחקני פנים עבי בשר, אבל כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת מול הקבוצות שנותרו במירוץ לתואר של 2015, מכיוון שתמיד יימצא מישהו שיעניש אותך מבחוץ. ואלה לא רק הספציאליסטים: זה יכול להיות גם רכז מחליף אוסטרלי שבכלל לא נבחר בדראפט, או פאוור פורוורד שנבעט בדצמבר מדטרויט בין היתר בגלל – כמה אירוני – שהפריע לקצב המשחק, התעקש להחזיק אצלו את הכדור, וזרק יותר מדי שלשות.
ופיל ג'קסון, ששיחרר מהניקס שלו שני קלעים בדמותם של אימאן שאמפרט וג'יי.אר סמית' כיוון שהפסיק להאמין בהם ו/או רצה להיפטר ממשכורתם, ראה אותם קולעים 2.6 שלשות למשחק בסדרה מול שיקגו. למרות שיש אפשרות סבירה שג'אליל אוקפור ייפול לידיו בלוטרי באמצע השבוע, נראה שזו לא ממש העונה של הזן-מאסטר.
פיל וצ'אק, ושאר אנשי האסכולה הישנה, יכולים לצקצק ולהגיד שהשלשה מעידה על חוסר "גבריות", שזו האופציה הקלה והזמינה שאפילו לא תמיד דורשת תרגיל, שזה תוצר של היכחדות שחקני הפנים המסורתיים (תסתכלו היטב מחר על המצ'-אפ בין דיאנדרה לדווייט; ספק מתי בפעם הבאה תראו קרב כזה מתחת לסלים). הם מוזמנים להמשיך לצקצק, רק שיעשו זאת במקום אחר. הם פשוט מסתירים את הטלוויזיה, וסטף קרי בדיוק מכדרר מעבר לקו החצי.
