אני לא רואה ספורט בשידור חי ביום הזיכרון, זה כלל שקבעתי לעצמי די מזמן. הרי בכל יום אני צופה בספורט להנאתי ובעשור האחרון גם לפרנסתי, ואם אעשה זאת שוב אז מה יבדיל את היום החשוב והנורא הזה משאר ימות השנה?
על כן ויתרתי על המשחק המופלא במינכן בליגת האלופות וגם על המשחק הלילה של קבוצתי האהודה בוסטון סלטיקס מול קליבלנד. קורבן קטן יחסית שהצריך אותי לתרגל משהו שפיתחתי לאורך השנים - ניסיון להבין מה קרה במשחקים, בדיעבד, תוך היעזרות בדף הסטטיסטיקה והתקציר.
אז כמובן שיהיה חסר בטור את הריגוש שמתלווה למשהו שחווית בלייב, אבל כדי להתמודד עם זה אתמקד ברשותכם בשלוש נקודות על שלושת המשחקים. כולם נוגעים לבוסטון בעבר ובהווה.
1. פול פירס הוא השחקן המשפיע ביותר בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
לא, אין הכוונה שהוא השחקן הכי טוב או הכי חשוב, אבל נסו למצוא מישהו שהצליח להוציא את היריבה שלו מאזור הנוחות שלה באותה קלות, וזה לא שהוא היה צריך להתאמץ מדי. בגיל 37 פירס הוא כבר לא השחקן הגדול שנבחר 10 פעמים לאולסטאר במדי בוסטון, אבל בטראש טוק הוא עדיין סופרסטאר. לא סתם מדובר בשחקן פוקר מצטיין שהרוויח עשרות אלפי דולרים על השולחן הירוק, אולי בעזרת טבעת האליפות מ-2008.
לפני תחילת הסדרה פירס אמר שהוא לא חושב שיש לראפטורס את "זה", את הדבר שצריך כדי להפחיד אותם. התגובה? קהל האוהדים נעלב והג'נרל מנג'ר מסאי אוג'ירי מאבד את זה ונכנס לקרב קללות איתו ונקנס ב-35 אלף דולר. וגם על המגרש פירס עשה את העבודה. במשחק הראשון הוא היה המצטיין עם 20 נקודות אבל יותר חשוב מזה, הוא שינה את הסדרה בכך שעבר לשחק כפאוור פורוורד ובכך פינה את רנדי וויטמן לעלות עם הרכב מאוזן יותר. מאז שפירס משחק בעמדה מספר 4 וושינגטון מנצחת ביתרון של 22 נקודות. הלילה היו ל"אמת" רק 10 נקודות, אבל העובדה שאוטו פורטר (15 נק') יכול לשחק בעמדה 3 ומרצ'ין גורטאט (16 נק') בעמדה מספר 5, איפשרה לכל וושינגטון להרוויח. בואו נסכם שזה ממש לא מקרי שקבוצת החוץ היחידה שניצחה עד כה בסיבוב הראשון (ועוד פעמיים) מחזיקה בפירס וב-150 משחקי הפלייאוף שלו בקריירה.
השדים של פירס רודפים אחרי אוהדי טורונטו עוד מהשנה שעברה, בה ניצח את המשחק המכריע מולם כשהיה שחקן ברוקלין. הלילה, כשיצא מהאולם בטורונטו, הוא צעק "אני לא רוצה לחזור שוב לבקרת דרכונים". בצורה בה פירס משחק לא נראה שהוא יחזור לקנדה השנה. זה בסדר. לא נראה לי שיתגעגעו אליו.
2. ראג'ון רונדו עושה טובה שהוא משחק
הסתכלתי בנתוני המשחק ולא הבנתי למה הרכז הפותח של דאלאס שיחק עשר דקות. הרי כשהיה בבוסטון היו לו מוניטין של שחקן שאוהב את הזרקורים ותמיד נותן תצוגות ענק בפלייאוף. אני זוכר אותו קולע 44 מול מיאמי בגמר מזרח ב-2012, ואי אפשר לשכוח את הטריפל-דאבל המפלצתי של 29 נקודות, 13 אסיסטים ו-18 ריבאונדים מול קליבלנד בגמר המזרח של 2010.
אז איך יכול להיות שריק קרלייל לא נותן לו לשחק? איך יכול להיות שהרכז האניגמטי סיים עם 4 נקודות, אסיסט אחד וארבע עבירות ועוד אחת טכנית? כדי להבין את סיפור המשחק כמו שצריך תסתכלו על התקציר הזה:
רונדו נתן לג'יימס הארדן לקלוע עליו בקלי קלות מספר פעמים, ופעם אחת הוא לא הצליח לעבור את החצי ב-8 שניות - טעות של ילדים שמשחקים קט-סל. באופן כללי רונדו לא נראה מחובר, ובעיקר, לא נראה מעוניין. הראש שלו כבר בחוזה הבא שרק נפגע עם עוד ועוד משחקים כאלו. לפני שנה הסיוט הגדול שלי היה שרונדו יעבור ללייקרס לשתף פעולה עם חברו הטוב קובי בראיינט, היום אני כבר לא בטוח שזה רעיון כזה גרוע.
3. עם בראד סטיבנס כמאמן, העתיד של בוסטון ורוד
"זו קבוצה שמאומנת נפלא. מאומנת מצוין ומוכנה מאוד", כך פתח לברון ג'יימס את סיכום הניצחון של קליבלנד שלו מול בוסטון. עזבו את העובדה שהוא מחמיא למאמן בוסטון בצורה בה לא שמעתי אותו מחמיא למאמן שלו, דייויד בלאט, השנה. ג'יימס הרי יודע שמאמן נבחן בפלייאוף, בימים בין משחקים בהם הוא יכול לעשות התאמות ולשנות מערכי משחק.
הוא רואה איך סטיבנס מוציא מהסגל המוגבל שלו את המקסימום. הרי השחקן הכי טוב של בוסטון הוא אולי השחקן החמישי הכי טוב בסדרה הזאת, אז איך זה שבשני משחקי חוץ קבוצה צעירה ולא מנוסה מובילה בקליבלנד, וגורמת ללברון וארווינג להתאמץ ככה? התשובה עומדת על הקווים.
בגיל 38 סטיבנס מוכן לפריצת הדרך האמיתית שלו ב-NBA. במכללות הוא הוביל את באטלר הקטנה לשני גמרים רצופים. בבוסטון של השנה הוא הוציא מים מהסלע. היו לו בסגל מעל 30 שחקנים שעברו בקבוצה, 22 מהם שיחקו עבורו השנה ולמרות ששני הכוכבים ראג'ון רונדו וג'ף גרין עזבו באמצע העונה, הוא הצליח לייצב סגל לוחם ומאומן היטב שסיים את העונה כקבוצה אותה אף אחד לא רוצה לפגוש. מספיק לראות את התרגילים שהוא מייצר אחרי פסקי זמן ובסוף שעון הזריקות כדי לראות את הגדולה שלו.
סטיבנס סיים רביעי ברשימת מאמני העונה, אז ברור שכולם שמים לב לעבודה המופלאה שלו. עכשיו צריך איזה ניצחון אחד מול קליבלנד כדי שנרגיש שבוסטון לקחה משהו מהפלייאוף הזה. בשנה הבאה, עם סטיבנס מנוסה יותר, בוסטון כבר תכוון הרבה יותר גבוה.
