בכל פעם שאני רואה את דייויד בלאט על הקווים, אני נזכר איך הוא דחף אותי באגרסיביות כשהייתי בן 16. כן, אני יודע. גם יש לי חברים שלא מאמינים לסיפור הזה. בלאט נראה אלגנטי מדי בשביל זה, אבל אני נשבע שזה באמת קרה. יותר מזה, כנראה שהגיע לי.
25 שנים עברו ותראו איפה שנינו נמצאים בחיים. דייויד בלאט מאמן את השחקן הטוב בעולם, בליגה הטובה בעולם ומרוחק שמונה ניצחונות מהאליפות הכי יוקרתית שמאמן יכול להשיג, בעוד אני קם בלילה לנתח את המהלכים שהוא ביצע ומפרגן. היתרון היחיד שלי הוא המשכורת המנופחת שאני מקבל לעומת הגרושים שהוא מרוויח. בעצם... עזבו.
באותה שנה, 1990, הרגשתי יותר קרוב ל-NBA מדייויד בלאט. בדרך לבית הספר "שאלתי" את מדור הספורט מהקיוסק השכונתי שעדיין לא נפתח כדי לקרוא איך מנחם לס מחדיר את הליגה לקהל הישראלי. ביטויים כמו "קרשים", "בונבונים" ו"חצים" היו מילים שגורות בפי, ויחד איתן הגיעה התשוקה לכל מה שקשור לליגה הטובה בעולם. באוטובוס קראתי את התוצאות מהלילה הקודם. בכתה הקשבתי בטרנזיסטור לתוצאות המעודכנות ביותר שיפורסמו ביום שלמחרת. תמיד הייתי צעד לפני כולם בידע שלי ב-NBA. הכרתי את כל השחקנים ואת כל האלופות. ידעתי שאני רוצה להתעסק בזה כשאהיה גדול. בלאט? הוא היה בסך הכל שחקן עבר בינוני בליגה הישראלית. לא משהו שמתקשר לשם.
בלאט, שפרש זמן קצר קודם לכן, היה שחקן חכם מאוד. אני זוכר איך היה קולע שלשות טוב, שומר נבון ובאופן כללי אחד שמשחק בצורה הנכונה, גם אם זה לא תמיד התבטא על דף הסטטיסטיקה. הוא היה מהראשונים שראיתי עליהם שיש להם BASKETBALL IQ גבוה מאוד.
אחת מעבודות האימון הראשונות שלו היו בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, בית ספר יוקרתי עם תכנית כדורסל סבירה שהוא לקח לגבהים אחרים. הייתי אז בכיתה י' ובית הספר שלי, "הימלפרב", פגש את זה שלו במסגרת אליפות בתי הספר התיכוניים בירושלים באולם "שטראוס" במרכז העיר. בבית הספר הדתי שלי לא היה מה לעשות חוץ מלשחק כדורסל, כך שהייתה חשיבות גדולה מאוד לנבחרת והייתה התגייסות מרשימה של מעודדים. על המגרש זה לא היה כוחות. הקבוצה שלהם אמנם הייתה ללא אף כוכב בולט, אבל כבר אז בלאט שירטט תרגילים בצורה מרשימה והוביל אותם ליתרון מוחץ.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את בלאט מאמן והיה ברור מהר מאוד שאת כל חוכמת המשחק שלו הוא הצליח להעביר אל מאחורי הקווים. זה היה מרשים מאוד - הצורה בה תיקשר עם שחקניו, פסקי הזמן המדויקים, הכבוד שהשחקנים רחשו לו. שנה לפני כן, בית הספר שלנו הגיע לגמר התיכונים ואני, שהאמנתי שגם השנה נגיע רחוק, לקחתי קשה את ההפסד המתגבש. בהפסקה ירדתי לצדי המגרש וקיללתי את בלאט. אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי, בגיל 16 כולנו אומרים שטויות שאחר כך מצטערים עליהם. מה שקרה אחר כך הדהים אותי. בלאט המרוסן התפרץ לעברי במהירות ובעוצמה, צעק עליי והעיף אותי שני מטרים אחורה. אני זוכר שמי שהיו לידי הופתעו. זה הרגיש שהוא יוצא מהאישיות שלו למקום הישרדותי שלא מוכן לקבל את הבולשיט הזה.
על רקע המקרה ההוא אני עוקב אחרי הקריירה של בלאט. כשראיתי אותו לצד דמות כוחנית כמו פיני גרשון, ידעתי שהוא לא ייתן שידחפו אותו הצידה. כשהקהל ההפכפך של מכבי תל אביב דרש שיעזוב אחרי שנכשל בעונה הראשונה שלו כמאמן, ידעתי שזה לא ישבור אותו והוא יחכה להזדמנות נוספת. כששמעתי את לברון ג'יימס עושה לו "זובור" במסיבת עיתונאים, ידעתי שזה לא יסיט אותו מהמטרה הראשית שלו - לעשות את הקבוצה שלו טובה יותר.
הסדרה מול שיקגו שמה אותו חזק תחת אור הזרקורים בארצות הברית, אבל על כל אחד שיזכור לו את עשר השניות האחרונות והשנויות במחלוקת בסוף משחק 4 יש כמה שיזכרו איך הגיב בפרופורציה לכל העניין. איך הוא שמר על פאסון תוך כדי התעסקות עם אחד מהאגו מניאקים הגדולים בליגה.
יותר מכל, הסדרה הזאת הבליטה את יתרונותיו הרבים של בלאט כמאמן. היכולת להתמודד עם התקשורת סביב הקבוצה 24 שעות בחן וברוגע, היכולת להתגבר על קשיים, היכולת למקסם את היכולת של השחקנים שלו. בסדרה ללא קווין לאב ועם קיירי אירווינג פצוע, הוא ידע להפוך את מתיו דלאבדובה המוגבל לשחקן רוטציה חשוב, את איימאן שאמפרט לעוגן בשני צדי המגרש ואת טריסטן תומפסון למכונת דאבל דאבל. זה לא מקרי שבמשחק בו הבטיח גמר מזרח ראשון לקליבלנד מאז 2009, הקלע המוביל היה גארד שלא נבחר בדראפט ושלברון קלע בו את מספר הנקודות הנמוך שלו למשחק סוגר סדרה. בלאט יודע לנצח גם כשהכוכבים שלו לא מספקים את הסחורה, הוא עשה את זה בכל מקום בו היה.
ולברון ג'יימס? הוא בוודאי ימשיך לאתגר את האגו של בלאט עם אמירות שמגדילות אותו על חשבון המאמן. זה בסדר, דייויד יודע לנשוך שפתיים ולהבליג. רק שלברון צריך לדעת שגם לדייויד יש גבול ושאם הוא יגזים, הוא יקבל מהמאמן חתיכת דחיפה. מניסיון, אפשר ללמוד מזה לא מעט.
