כשדייויד גריפין השלים את הטרייד שהנחית בקוויקן לואנס ארינה את ג'יי.אר סמית' (ביחד עם אימאן שאמפרט), הרבה אנשים גירדו את הפדחת. מה פתאום הקאבס, קבוצה עם שאיפות לאליפות, מביאה שחקן שנוחת בנמל התעופה בקליבלנד עם מזוודה מיוחדת רק לבעיות משמעת? למה שיסתכנו שם עם צירוף בחור שבילה יותר זמן במועדונים של ניו יורק מאשר באולם האימונים של הניקס?
כעבור שבועיים, כשדייויד בלאט הכריז על ג'יי.אר כ"מתנה משמיים", אף אחד לא הרים גבה. ההופעות של הגארד במדי הקאבס החלו להיערם כמו תיק ראיות עבור המאמן - סמית' של קליבלנד הוא לא הסמית' שאיבד את עצמו לדעת בתפוח הגדול. אולי זה לברון ג'יימס שהשאיר את חבר הילדות על המסלול, אולי זה החיבוק מבלאט ואולי פשוט האפרוריות של העיר קליבלנד הפכה את ג'יי.אר לילד טוב אוהיו. מה שבטוח, קליבלנד קיבלה את הגרסה הטובה שלו, זו שכבר זכתה בתואר השחקן השישי של העונה.
סביר להניח שבלאט ייעד לסמית' את תפקיד השחקן השישי מלכתחילה, אבל הפציעה של שאמפרט והיכולת של ג'יי.אר לא איפשרו למאמן לעשות את זה. כבר במשחק השני שלו בקבוצה, הוא תפר 27 נקודות על הראש של... גולדן סטייט. זו הייתה הצהרת כוונות.
סמית' עיצב לעצמו תפקיד חשוב בקאבס, שהחלו לתפוס כיוון. ידעתם בדיוק מה תקבלו ממנו. "כשיש לך ספק, תזרוק לסל", הוא הכריז בראיון הראשון שלו כשחקן קליבלנד. יש רגעים שהוא יכול לשגע אותך, אבל אם זריקה אחת נכנסת לו, סמית' יכול להיכנס לאמוק משוגע של צליפות שמשנות משחק. אם לוקחים בחשבון שהוא אפילו עשה עבודה טובה בהגנה, אפש להבין כמה השפעה הייתה לו כשהקבוצה עשתה את המפנה הגדול בעונה שלה
אבל דווקא על הבמה הכי גדולה, דווקא שהקאבס זקוקים לו יותר מכל, ג'יי.אר חזר להיראות כמו ג'יי.אר של הניקס. זה שגרם לפיל ג'קסון להרים ידיים, להעיף אותו לעזאזל ולנצח לספוג אש מפיו של שימי ריגר. בגמר ה-NBA, סמית'מזיק הרבה יותר משהוא מועיל.
כשחושבים על זה, קליבלנד צריכה להסתדר מול גולדן סטייט בלי שלושת הנשקים ההתקפיים המובילים שלה מלבד לברון ג'יימס. על ההיעדרות של קיירי ארווינג וקווין לאב הפצועים, דייויד בלאט עוד היה יכול לחפות עם התאמות טקטיות. אבל מה הוא יכול לעשות כאשר הקלע מספר 1 שלו פשוט לא מסוגל לקלוע? כשהוא עושה שטויות?
סמית' ביצע שתי עבירות מטופשות במאני טיים של משחק מספר 3, אבל איכשהו, בזכות ההתעלות של לברון ג'יימס ומת'יו דלאבדובה, קליבלנד שרדה. אבל במשחק מספר 4, בערב בו ג'יי.אר החטיא את כל 8 הזריקות שלו מעבר לקשת, כבר לא הייתה לה תשובה. למעשה, במהלך כל הסדרה, סמית' לא הצליח להוריד את העומס מהכתפיים של לברון, ופשוט לא הצליח לאפס את הכוונת. כדי להסביר כמה הוא היה חלש, רק תראו את מפת הזריקות שלו בסדרה:
Even by JR Smith standards, Finals JR Smith is doing some incredible things out there. (HT @HPbasketball) pic.twitter.com/W5Z9Tb9ZLi
— Andrew Sharp (@andrewsharp) June 12, 2015
למעשה, לנתונים יש אפילו פחות רחמים עם ג'יי.אר. כשהוא על המגרש בסדרת הגמר, קליבלנד קולעת 24.2 נק' בממוצע פחות מגולדן סטייט. כשהוא על הספסל, הקאבס רושמים 15.2 נק' בממוצע יותר מהיריבה. זה רע. ממש רע.
גם סמית' עצמו מודע לכך שהוא פשוט מחרב לקליבלנד את המשחק ולא עומד בציפיות. כשביקשו ממנו לתאר את היכולת שלו בסדרה, הוא השתמש פשוט במילה - תסלחו לנו - Horseshit. חרא של סוסים. בהזדמנות הזו, כל מי שביקר אותו בעבר והתחבא בפינה כשהוא פרח בקאבלירס, פתאום צץ כדי להפנות אצבע מאשימה לעברו של ג'יי.אר. אבל עדיין יש לו הזדמנות לגאול את עצמו.
כמו שהגארד אמר עם הגיעו לקליבלנד, הוא רק צריך להמשיך לזרוק. לא חייבים לאהוב את הסגנון שלו, כזה בו הוא מקבל רישיון חופשי לטווח מעבר לקשת בלי הכרה ובלי שום קשר למהלך המשחק, אבל חייבים להודות שלפעמים זה יכול לעשות את ההבדל. "לא אכפת לי כמה זריקות הוא יחטיא", אמר קינג ג'יימס, שממשיך להראות אמון בחברו, "אני לא רוצה שהוא יוריד את הראש. מצידי שיפספס 100 זריקות. ברגע שאתה מאבד את הביטחון העצמי, כבר קשה מאוד להתאושש. כל עוד הוא ימשיך להיות בטוח בעצמו, הוא יסתדר".
אחרי המהלך של סטיב קר, שעבר לחמישיית סמול-בול, העיתונאים בארה"ב הפנו שאלות לדייויד בלאט - איך אתה מתכוון לעשות התאמות עם רוטציה כל כך קצרה? אבל יכול להיות שהשינוי הכי גדול יבוא מבפנים. התפוצצות של סמית' יכולה להקל על לברון ולאפשר לקאבס להתמודד עם הווריירס גם במשחק שינוהל בקצב גבוה. בדיוק כמו במקרה של סטף קרי, שמצא את הניצוץ ברבע האחרון של משחק 3, כך גם ג'יי.אר צריך לראות רק כדור אחד עושה "סוויש". לכל השאר הוא כבר ידאג בעצמו.
