הטרייד דדליין הוא מיקרוקוסמוס לתהליך מרתק שעובר על הליגה. הפוקוס עובר לכל מה שקורה מחוץ למגרש, ובכל שנה אפשר לראות איך הליגה ממשיכה לנוע לכיוון הזה. העונה קיבלנו שיעור נוסף על האופן שבו מערכות היחסים מחוץ למגרש משפיעות על ההחלטות בבניית הקבוצות. ראינו גם איך מערכות היחסים האלה יכולות לחרב בבת אחת החלטות כבדות משקל שארגונים עשו בעבר.
אי אפשר להתעלם מהתמורות האלה במוצר שהליגה מוכרת - זו אופרת סבון דוקומנטרית על האתלטים הכי מוכשרים ועשירים בעולם. הבחירות למשחק האולסטאר היו דוגמה מושלמת לדרמה. אה, וגם זה קטע חדש יחסית - הכל, כולל הכל, משודר בלייב ומוזרק היישר לורידים הוירטואליים שלנו. פעם היינו מתמקדים בכדורסל כי זה מה שהיה בטלוויזיה. זה לא המצב יותר. ננסה הפעם להחזיר את השיחה למה שקורה בין הקווים, אבל אל תצפו שנצליח לשמור אותה שם לזמן רב.
דריל מורי והסיקסרס הנחיתו את ג'יימס הארדן אצלם (יחד עם עוד שחקנים) בתמורה לבן סימונס (יחד עם עוד שחקנים ובחירות דראפט). ננסה להבין איך זה הולך להראות משני הצדדים. מה אפשר לצפות משתי הקבוצות האלה בעתיד הקרוב, ואיפה זה שם אותן במאבק על התואר?
פילדלפיה - האיחוד יגמר בטבעת?
אנחנו חייבים להתחיל מהסיקסרס. דריל מורי הראה לכל המפקפקים (ואני ביניהם) איך צריך לעשות את העבודה שלו. הבחירה של הארדן לא לצאת מחוזהו בקיץ היא עוד וי חשוב, שנותן למורי מרווח נשימה. הוא לקח הימור רציני וניצח. אולי אם הנטס לא היו נפצעים בפלייאוף האחרון, אולי אם קיירי אירווינג היה מתחסן, אולי אם סימונס לא היה נעלב. אבל הדברים האלה קרו, והם הובילו את הסיקסרס בדיוק למקום שאליו מורי קיווה להגיע. גם להארדן יש חלק גדול במהלך, וההתנהלות שלו בשבועות האחרונים הייתה מעיקה ומוכרת, לכל הפחות. ניגע בקווי הדמיון בין הארדן לסימונס בהמשך, אבל קודם בואו נדבר על הצמד החדש של פילי.
לראשונה מאז ימיו באוקלוהומה סיטי הארדן מגיע לקבוצה ששייכת למישהו אחר. ג'ואל אמביד הוא הפרצוף של הסיקסרס, וככה זה ישאר. הארדן יקבל את הכדור, והרבה, אבל הוא יצטרך למצוא את הגרסה הכי טובה של עצמו כשלצידו הביגמן הכי דומיננטי במזרח. הפוסט אפ של אמביד לא הולך לשום מקום. עם זאת, התקפית זה אמור לעבוד כמעט מאליו. הפיקאנ'רול בין הארדן לאמביד ישאיר צוותי אימון רבים תקועים בחדר הישיבות עמוק לתוך הלילה. הפתרון הטוב ביותר להתמודדות עם הארדן הוא לבצע חילוף, אבל זה גם הפתרון הגרוע ביותר להתמודדות עם אמביד. קבוצות יריבות יקבלו רק את הזכות המפוקפקת לבחור מי יהרוג אותן.
בצד השני, למרבה האירוניה הבעיה תתהפך אליהם. הארדן רוצה להחליף - הוא לא נלחם בחסימה מעולם - אבל אמביד דומיננטי כמגן על הטבעת, ומעדיף לשחק ב"דרופ". האם הסיקסרס יצליחו להחביא את הארדן מספיק בין שלל המגנים הטובים והאקטיביים שלהם? ואם כן, איך זה ישפיע על הריווח בצד השני?
האזנה לשבת! אלון ואני הקלטנו פרק על הטרייד דדליין, אז מה אם כולם עשו את זה. עזבו אותם תקשיבו לפרק שלנו. איפה עוד תמצאו פלאג לספר שירה בסוף? אה, ומי שיאזינו יזכו לספר לנו למה אנחנו טועים בתגובות. שזה בכלל כיף.@AlonBronze, @orangeballil
— Oren Levi (@orenlevi1986) February 11, 2022
הפרק:https://t.co/TRU2Q10ILv
הסיקסרס היו טובים העונה בלי הארדן ובלי סימונס. המבחן האמיתי שלהם יהיה בפלייאוף. הארדן בן ה-32 אמור לקבל הזדמנות ראויה להסיר את הקוף מהגב. הוא אמנם לא נעלם על מלא כמו סימונס, אבל בינתיים הזקן לא הצליח להיות אחד מעשרת השחקנים הכי טובים בפוסט-סיזן, ולא בגלל שחסרו לו הזדמנויות. החיבור שלו עם דוק ריברס מדיר שינה מעיני אוהדי הקבוצה, אבל כך או אחרת - זה על הארדן ולא על אף אחד אחר.
שורה תחתונה: הסיקסרס הפכו מסוס שחור לקונטנדרים עם הטרייד הזה. העובדה שיש להם את הארדן לשתי ריצות פלייאוף (תיאורטית) לפני שהם צריכים לתת לו חוזה חדש זה ביג דיל, והם לא היו צריכים למשכן את שאר הקבוצה שלהם אצל סם פרסטי בשביל להביא אותו. ניצחון ענק של פילי. הכדור עכשיו אצל הארדן ואמביד.
ברוקלין - כוכב שלישי או גלגל חמישי?
על הנייר הנטס מקבלים כוכב שלישי שיכול להתאים להם כמו כפפה ליד. סימונס מקבל הזדמנות לחזור ולהתרכז בדברים שהוא טוב בהם - הגנה, דחיפת הכדור במתפרצות, ויצירה לאחרים בהתקפות העומדות. הגודל שלו יאפשר לנטס להשתמש בו גם כסנטר לפרקים, וסטיב נאש הראה גמישות מעודדת בבחירת ההרכבים שלו. אם קווין דוראנט יחזור במהרה, וקיירי ימשיך לשחק טוב במשחקי החוץ, הנטס יכולים לקוות לצוף מעל דבוקת הפליי-אין, ולהבטיח מקום בפלייאוף.
אבל יש גם סיבות לדאגה. בשלב הזה ניתן להסיק ברמה סבירה של ביטחון שסימונס לא באמת מאמין שיש לו קושי מנטלי שמנע ממנו לשחק, אבל משהו עדיין לא מרגיש נכון. הקשיים של סימונס, בין אם הוא מודה בהם או לא, יחזרו לקדמת הבמה, זו רק שאלה של זמן. האם הוא יסגור משחקים עבור הנטס? האם הוא ישחק דקות משמעותיות ברבעים האחרונים בפלייאוף? ראינו בשלוש ריצות פלייאוף שונות איך שהוא מתכווץ בהתקפה עד לכדי נטל כבד. לנטס יש שניים מהשחקנים הכי טובים בעולם למשחק של ארבעה נגד חמישה, אבל למה להם להגיע למצב הזה, אם הם יכולים להעלות שחקן אחר במקומו למגרש?
הדיווח שעלה מהמחנה של סימונס לפני כמה שבועות, שאמר שסימונס יזדקק לכמה שבועות כדי לחזור לפעילות הדליק עוד נורה אדומה לגביו - מה עשית עם הזמן הזה? ברור שכושר משחק ב-NBA זו משימה בפני עצמה, אבל משיגים אותו רק על ידי משחק ב-NBA. לא ברור איך קבוצה שכבר יש לה את קיירי על הראש אמורה לאכול את זה.
הגנתית ברוקלין שמחה לקבל שחקן אתלטי עם סט יכולות מגוון שיסיר מהלחץ שהיה על דוראנט בינתיים. סימונס יכול לקחת את המשימה העיקרית בכל ערב פרט לסנטרים הכי גדולים (ד"ש מאמביד). וזה שדרוג מהותי - מהבובה המתנפחת בצורת הארדן שעמדה שם קודם לאחד מהמגנים הכי טובים בליגה.
וההתאמה של סימונס חשובה פחות, וגם תלויה במה שזה לא יהיה שקורה בגזרת קיירי אירווינג. הכוכב המהורהר של הנטס יחפה על הבעיות של סימונס כסקורר בתמורה לכל הדברים שסימונס יביא למגרש. אבל מתי? ואיך? אם הנטס ישארו במקום השביעי יהיה להם יתרון ביתיות בפליי-אין, וקיירי יראה את המשחק בטלוויזיה. האם סימונס יכול לחזור לשחק במשחק שבו שני הכוכבים לא משחקים? ולמה לעזאזל אנחנו מדברים על איש בן 25 כאילו הוא ילד בכיתה ה'?
שורה תחתונה: הבלוקבאסטר המטורף הזה קרה על אפם ועל חמתם של החברים בברוקלין. הארדן שם אותם עם הגב לקיר. אם הם יצליחו להכניס את סימונס למיקס יש פה התאמה מקצועית מעולה שאמורה להחזיר אותם לטופ של המזרח. האם זה יספיק מול פילי, מילווקי, מיאמי או שיקגו? נחכה ונראה. אני מנחש שהחל מהסיבוב השני סימונס לא יהיה התשובה לאף שאלה.
ילד אסור, ילד מותר
אנחנו נמשכים למה שקורה מחוץ לפרקט כמו לשמיכת פוך בבוקר גשום. השידור של הבחירות לאולסטאר נתן הצצה מדהימה אל מאחורי הקלעים של הסיטואציה עם הארדן. דוראנט ולברון ג'יימס התעלמו מהשם של הארדן על הלוח, ולמעשה לא בחרו בו כלל - הוא הגיע לג'יימס בתור השחקן האחרון על הלוח. ג'יימס אפילו הוסיף עקיצה כששאל אם הארדן יהיה כשיר לשחק. צוות השידור של TNT לא הצליח להתאפק מלצחוק לאורך כל השידור. מה שהארדן עשה היה לא קול מבחינת דוראנט ולברון. הוא מגיע לארגון ההפכפך של פילי והלחץ עליו עכשיו להוכיח שהוא שווה את כל זה, ויכול להתעלות מעל כישלונות העבר. הוא הפרצוף של הדדליין הזה.
זה לא סוד שהשליטה בליגה עוברת לידי השחקנים. אבל לא כולם, רק הטובים ביותר שבהם. ניתן ללמוד מהטרייד הזה גם על ההבדלים בין הטובים ביותר לאלה שנמצאים רק פסיק אחד מתחת. הארדן רצה טרייד לפילי וקיבל את מבוקשו בלי שאפילו ביקש בצורה פומבית. סימונס דרש טרייד והתייבש בבית עד שההארדן החליט שמתאים לו. בשבוע של פרצוף חמוץ הארדן השיג יותר ממה שסימונס השיג בשמונה חודשים (ו-19 מיליון דולר בקנסות).
בפן ההתנהגותי, יש הקבלה מעניינת בין הארדן לסימונס. הם לא תמונת מראה אחד של השני - הארדן בחר לשחק כדורסל העונה, בתור התחלה - אבל יש משהו בכישרון העצום של שניהם שאולי קצת עוצר אותם מלהתפתח. אני אסביר. ההצלחה של סימונס מגיל צעיר כל כך, גם ב-NBA, הגיעה באופן שלא דרש ממנו לעשות שום התאמות. עד לרגע שכן. זה נדיר ששחקן חווה הצלחה ברמה כזו מבלי שהוא צריך לעדכן כמעט כלום במשחק שלו לרמה הגבוהה ביותר. חוסר היכולת של סימונס להודות בבעיות שלו כדי להתמודד איתן, אם כן, הוא גם עדות לכישרון הנדיר שלו.
הארדן דומה לסימונס מהבחינה הזאת. אולי הוא טוב מדי בשביל להבין שהוא צריך להשתפר. הוא הביא את יוסטון לפסגת המערב, אבל כשל בפלייאוף - איפה שההתאמות של היריבות דרשו התאמות מצדו. אחרי שדחף להיפטר מכריס פול עבור חברו, ראסל ווסטברוק, באחד מהטריידים הכי גרועים שמורי ביצע, הקבוצה נתקעה. אז הארדן לקח את הכדור והלך הביתה. קצת יותר משנה אחר כך, הוא עושה את זה שוב, למרות שהגיע בדיוק לאן שביקש, לשוק גדול וחבר לצמד כוכבים (עם כוכבית). זה לא הספיק לו, ובשלב הזה ראוי לשאול, האם הארדן יודע כמה קשה לנצח? האם הוא מבין משהו על ההקרבות שנדרשות ממנו, ומכל שחקן אחר, בדרך לאליפות?
דבר אחד בטוח, אם יש צדק בעולם (ואין), הקבוצות האלה חייבות להיפגש בפלייאוף. אחרת מה עשינו בזה.
פרק סיכום הטרייד דדליין של אורן לוי ואלון ארד, 19 הדקות הראשונות הוקדשו להארדן-סימונס. האזינו כאן.
