קשה להאמין שריקי רוביו רק בן 31. חלקנו זוכרים אותו מלהטט בחובנטוד בדאלונה לפני 14 שנים, או זוכה ביורוליג ב-2010 עם ברצלונה לצד שמות מיתולוגיים כמו חואן קרלוס נבארו וארזם לורבק. אם רוביו היה פורץ אפילו עשר שנים מוקדם יותר, אולי היינו רואים אותו הופך לאגדת יורוליג. במקום, הוא הלך לדראפט ה-NBA בבטחון שיכולות ניהול המשחק שלו יוכלו לשדרג כל התקפה. בסופו של דבר הוא נבחר במקום ה-5 על ידי מינסוטה והיה אחד משני הרכזים שהקבוצה לקחה ברציפות ומיד לפני אחד, סטפן קרי.
קפיצה להווה. רוביו התחיל את העונה בצורה נהדרת בקליבלנד עד שנפצע, קרע את הרצועה ועבר בטרייד לאינדיאנה. לאחרונה הוא הודיע שיפרוש מה-NBA כאשר הילד שלו יתחיל את כיתה א'. בנו של רוביו רק בן שנתיים, אבל ריקי הציב מטרות: "כשהוא יתחיל ללמוד ה-NBA לא תהיה שווה את זה. אני אחזור לספרד. אני לא רוצה להעביר אותו מעיר לעיר כשהוא בן שש, בגיל שבו יהיו לו חברים. דיברתי על זה עם אשתי. יגיע שלב שבו כדורסל לא יהיה העדיפות הראשונה בחיי".
זה משפט מרתק. הוא מלמד אותנו המון על רוביו האדם, על הקריירה שלו, ובאופן כללי על המקום של "ילדי פלא" בעולם הספורט. רוביו היה אחד כזה. בגיל 16 הוא היה מלך החטיפות של היורוליג, בגיל 14 שיחק בליגה הספרדית. היו ילדי פלא שקרסו תחת התדמית (דראגן בנדר, שבאז מוחמד) וכאלה שהצליחו להגשים כל תווית שהייתה להם (לברון ג'יימס), אבל רוביו איפשהו באמצע.
הוא לא פלופ. יש לו קריירה ארוכה ב-NBA, רגעים יפים מאוד, שורות סטטיסטיות לא רעות ואפילו שנתיים כשחקן חמישייה בקבוצת פלייאוף ביוטה. מצד שני, רוביו לא היה בדיוק כוכב. אין הרבה רגעים משמעותיים שיזכרו על שמו, ובשנים הטובות ביותר הוא היה השחקן השני בטיבו במינסוטה שלא הגיעה לפלייאוף עם קווין לאב.
הוא לא שיחק בערים הנוצצות ביותר (מינסוטה, יוטה, פיניקס וקליבלנד) ולא הגיע מעבר לסיבוב הראשון. הוא לא קלע מעולם מעל 13 נקודות במשחק ולא היה קרוב בשום שלב לאולסטאר. הוא כן היה שחקן אהוב והשפיע מאוד לטובה על הקבוצות בהן שיחק, במיוחד בפיניקס שהתקדמה מאוד יחד איתו שנה אחת לפני שהגיע כריס פול, אבל הוא אף פעם לא היה אולסטאר או קרוב לכך. בהנחה שרוביו לא חוזר טוב מאי פעם אחרי שקרע את הרצועה הצולבת, הקריירה שלו היא לא בדיוק הצלחה. גם לא פספוס.
יש לא מעט סיבות לכך. גם העובדה שהוא שיחק בשווקים קטנים ובקבוצות כושלות, ולא קיבל הזדמנות באמת להיות חלק מקבוצה טובה ובעיקר המחסור בקליעה יציבה והפציעות. ב-NBA רכזים צריכים להיות אתלטיים ולהוות איום מחוץ לקשת, רוביו לא היה. בליגה שבה משחקים בקצב כל כך גבוה ושחקנים נדרשים לעשות הכל, המינוסים האלה כואבים במיוחד.
השנה נראה היה שרוביו בדרך לסגירת מעגל מרגשת. קליבלנד שלו הייתה הפתעה חיובית בפתיחת העונה, כשהדקות שלו ושל קווין לאב, שותפו מהשנים העליזות במינסוטה, היו נהדרות. זה נראה כאילו אותה קבוצה נשכחת של תחילת העשור הקודם התגלגלה לספסל של העשור הנוכחי ובדרך לפלייאוף. ואז הוא קרע את הרצועה באחד הרגעים העצובים של עונת 2021/22 עד כה. רוביו לא אמור לחזור השנה. בנוסף לאמירה שלו שעוד 3-4 שנים הוא מתכנן לעזוב את הליגה, עתידו לא ברור.
בנבחרת ספרד, לעומת זאת, ראינו ריקי רוביו אחר. הוא היה השחקן המצטיין של אליפות העולם ב-2019, נבחר לחמישיית האולימפיאדה וענה על הציפיות ממנו עוד כשסיים משחק באליפות אירופה לנבחרות עתודה עם 51 נקודות, 24 ריבאונדים, 12 אסיסטים ושבע חטיפות. הביטחון והאש שיש לו במדי "לה רוחה" לא שוחזר ב-NBA הסינתטית יותר, ואולי אם אכן יחזור לברצלונה, הוא יצית אותה פעם נוספת. לא מדובר רק במגרש קטן יותר או יריבים פחות אתלטיים, רוביו נראה במקום אחר לגמרי מנטלית כשהוא משחק עם הנבחרת. היציבות והתשוקה, אליהן רמז כשאמר שהוא לא רוצה להזיז את בנו מעיר לעיר, שונות כשאתה מייצג קבוצה או נבחרת ולא פרנצ'ייז.
רוביו אמנם הצליח להתמודד עם לחץ לכל אורך הקריירה, אבל לא הייתה לו ילדות רגילה. בגיל 14 ו-11 חודשים הוא היה על המגרש בליגה הספרדית, אחרי שנים של אימונים, טורנירים ומה לא. בגיל שבו ילדים הולכים לבית הספר או מבלים שעות מול הטלוויזיה, הוא עבד על תנועות הרגליים והכניסה לצבע על המגרש.
בגיל 17, הגיל שבו אנשים מתאהבים בפעם הראשונה, הוא שיחק בגמר אולימפי מול ג'ייסון קיד, קובי בראיינט, דווין וויד ולברון ג'יימס. שנים לפני כן, אולמות שלמים קראו בשמו. זאת לא ילדות רגילה, אבל רוביו לא היה ילד שנדחף באגרסיביות על ידי משפחתו. היא תמיד הייתה שם לצידו ותמכה בו, הוא אפילו התייחס לכך בטקסט ארוך שכתב לאתר "פלייר'ס טריביון".
הוריו תמיד היו שם איתו, כך אמר, בכל אחת מהפציעות מהן סבל לכל אורך הקריירה בזמן היה על המגרש בזמן כשאמו התמודדה עם הסרטן. "שנאתי להיות כל כך רחוק מאמא שלי בזמן המאבק", סיפר, "הייתי במלון כלשהו, בעיר כלשהי, אחרי משחק, וחשבתי על זה שאני צריך להיות יחד איתה. כעסתי אחרי שהיא מתה, האשמתי את הכל. נפלתי לדיכאון. אתה מסתכל על כדורסל אחרת לגמרי לאחר מכן. על החיים אחרת לגמרי. שום דבר לא הרגיש רציני באותה רמה. הרגשתי כאילו אני טוחן מים, אבל לא הייתה ברירה".
רוביו ציין שהצליח להתמודד עם האובדן הקשה, ואין ספק שהוא רצה (ורוצה) בקריירה של כדורסלן מקצועני, אבל לא הייתה לו ילדות רגילה. לא כל הורה רוצה שילדו יהפוך לכוכב כזה, עם כל הלחץ שכרוך בכך והחיים ששונים לגמרי מהתבגרות "שגרתית", סבוכה בזכות עצמה.
ההקשר הזה הופך את הציטוטים של רוביו למעניינים במיוחד. אם הוא יצליח להשתקם בצורה סבירה מהפציעה, הוא מספיק טוב בשביל להמשיך לשחק ב-NBA, אבל לא בטוח שהוא רוצה. "יגיע שלב שבו הכדורסל לא יהיה העדיפות הראשונה בחיים שלי. אני רוצה שהילד שלי ילך לבית הספר ושתהיה לו ילדות רגילה". בכך, אולי, ריקי רוביו סוגר מעגל עם הילד שהוא עצמו היה פעם.