קובי בראיינט עזב אותנו לפני שנה, כמו שהוא יודע לעשות כל דבר - בצורה הכי גרנדיוזית שאפשר. אבל הוא לא באמת עזב. אלה לא רק ההיילייטס שלו – הרי רק בסוף השבוע ציינו 15 שנה למשחק 81 הנקודות שלו נגד טורונטו, באפריל נציין חמש שנים למשחק הפרישה עם 60 הנקודות נגד יוטה, בתחילת יוני נציין 20 שנים לעונת האליפות של 2000/01 עם הקבוצה הדומיננטית ביותר שהיה חלק ממנה, וביוני נציין 25 שנים ליום בחירתו בדראפט – זו בעיקר המהות, המצוינות, המחויבות, שבהם "הדביק" רבים אחרים.
"המשמעות של ממבה מנטליטי היא לנסות להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך, באופן עקבי. זו משימה תמידית, לנסות להיות טוב יותר היום מאשר היית אתמול", הסביר ב-2016. זו היתה המנטליות שלו, והיא הקרינה על עולם שלם. קצת כמו בחקירה אפידמיולוגית בה מנסים לאתר מגעים במבט לאחור, כמעט בכל פעם שתאירו זרקור על קבוצה, על משחק, על הופעה מרשימה של ספורטאי, תמצאו שם קצת קובי בראיינט.
לסמוך על עצמך יותר, גם באחד על חמישה
להיות קובי בראיינט היה להיות בטוח, יותר מכולם, שאתה הכי טוב בהכל. כשאחרים לא האמינו בך, האמנת בעצמך. כשאחרים האמינו בך, תמיד האמנת בעצמך יותר. כשאחרים הפנימו שאתה צריך לזרוק 25 פעמים במשחק, קובי, בהפסד בהארכה נגד הסלטיקס בשנת 2002 בו שאקיל אוניל נעדר, לקח 47 זריקות מהשדה, והחטיא 30 מהן. כאשר שאלו אותו העיתונאים בחדר ההלבשה, הסביר בלי למצמץ: "הרגשתי שיש לי יותר סיכוי לקלוע באחד על חמישה, מאשר לחבריי לקבוצה כשהם פנויים לגמרי". החברים דווקא קלעו באחוז טוב קצת יותר באותו ערב, אבל זה לא עניין את קובי. זה כן הרתיח את החברים. קובי המשיך הלאה.
לא תמיד זו תכונה טובה. האנשים שפחות נהנים לראות NBA בגלל ה"הירו בול", הנטייה של אנשים לנסות להציל את המשחק בעצמם, יכולים להיזכר בקובי עושה זאת פעם אחר פעם – לפעמים בגלל שלא סמך על אף אחד, לרוב מפני שתמיד סמך על עצמו. קובי לא המציא את השיטה, אבל שיכלל אותה לדרגת אמנות ובמהלך הקריירה החטיא 14,481 זריקות עונה רגילה, פער של יותר מ-1,000 מהבא אחריו (ללברון ג'יימס, אגב, יש הזדמנות לשבור גם את ה"שיא" הזה – הוא רחוק מקובי בערך 2,000 החטאות). בכל 14,481 הפעמים, כנראה שהוא היה בטוח שיקלע את הזריקה הבאה. ובכל רחבי ארה"ב, ילדים ונערים ראו ולמדו.
שיין באטייה, למשל, היה מהבודדים שהצליחו לנצל זאת לטובתו. בראיון לפודקאסט Sports Uncovered בשבוע שעבר, סיפר איך הבין שהטקטיקה שלו, להסתיר לשחקנים את שדה הראייה בעזרת כף היד, עבדה מול קובי. קובי, אלא מה, סירב להודות בכך, וטען שאינו צריך לראות את הסל כדי לקלוע, מפני שיש לו "Muscle Memory". זה קרה גם אחרי משחקים של 2 מ-16 מהשדה מול אחד השומרים הטובים בליגה בשני העשורים האחרונים. באטייה הבין שכל החטאה כזו תדרבן את קובי לנסות שוב, וכך מצא את עצמו "מאפשר" לקובי עוד ועוד זריקות – והחטאות – מחצי מרחק, הזריקה הכי לא יעילה בכדורסל.
ירידת הדיקטטור, עליית המנטור
להיות קובי בראיינט בשלב הראשון של הקריירה, היה כרוך בסירוב עקבי להכיר בכך שיכול להיות מישהו טוב ממך. הוא היה תובעני, אחד מהדברים שירש מהאיש שתמיד חלם להיות כמוהו, מייקל ג'ורדן. זה לא היה נעים לצפייה. שפת הגוף שלו הפגינה פעמים רבות זלזול ובוז, המבטים שלו היו יכולים להרוג, ולחלק מחבריו לקבוצה זה השאיר כנראה לא מעט טראומות וצלקות. בריאן שאו, ששיחק מול אביו של קובי בליגה האיטלקית, שיחק איתו בלייקרס ולאחר מכן אימן אותו, נתן דוגמה די מטורפת לעניין הזה.
ג'יי.אר ריידר הגיע ללייקרס בקיץ 2000, והצטרף לאלופה הטרייה אחרי עונה של 19 נקודות למשחק באטלנטה. באחד האימונים הוא איתגר את קובי, זרק לו קטנה. קובי הודיע לו חד משמעית שהפנקס פתוח והחשבון ייסגר אחרי האימון באחד על אחד. "כל שאר השחקנים הביאו כיסאות כדי לצפות", סיפר שאו באותו פודקאסט. "קובי פשוט רצח את ריידר, ואחרי שסיים, הוא פנה לכולנו ושאל 'יש כאן עוד מישהו שרוצה לנסות?'". אף אחד לא ניסה.
עם השנים, התובענות הזו הלכה ופחתה. זה קרה גם בגלל משפט האונס והתסבוכות בחייו האישיים שהכריחו אותו להשתנות כאדם, וגם כשקובי הבין בסופו של דבר שהיא מרחיקה ממנו את הסיכוי לעוד אליפויות. הוא הבין שצריך להיות טוב יותר ממה שהיית אתמול גם כאדם ולא רק כשחקן, גם כחבר לקבוצה ולא רק כסקורר, גם בחדר ההלבשה ולא רק על הפרקט. הוא הבין שלפעמים כדאי למסור את הכדור האחרון. הוא התחיל לסמוך על אחרים. וכאן, במקביל לדעיכתו של קובי הדיקטטור, החלה עלייתו של קובי המנטור.
צווארון כחול, לא זוהר ותהילה
קובי אולי לא היה הכי טוב בהכל בסופו של דבר, אבל היה ממש ממש טוב בכל מה שעשה. רביעי בכל הזמנים בנקודות, חמש אליפויות, שני תארי MVP ועוד רשימת תארים ארוכה, ארוכה. 20 עונות במועדון הכי מפואר בהיסטוריה של הליגה. אחד המנטורים הכי משמעותיים שיש לשחקני הליגה, אם לא החשוב מביניהם. ואז, כשפרש, זכה באוסקר, הפך ל-Girl Dad הכי טוב שיש, וקידם את ה-WNBA וספורט נשים הכי טוב שיש.
גם כשהוא היה בדרך למטה מהפסגה, הוא שידר לכולם את המאמץ שלו. שילמדו. הוא הראה לכולם כמה זוגות נעליים צריך לקרוע בדרך לטופ, ואיך אתה מתגבר על כל נפילה. "הוא לימד אותי עבודה קשה מהי", סיפר לי האריסון פייגן מאתר Silver Screen and Roll, "אם יש לך עבודה, צריך לעשות אותה שוב ושוב ושוב. כשאנשים מדברים על לוס אנג'לס הם מדברים על הזוהר והתהילה ועל הוליווד, אבל הרבה אנשים התחברו ל'תרבות הצווארון הכחול' שלו, למאבק ולקשיים של חיי היומיום".
ומספיק אנשים למדו, והפנימו. יותר ממה שידענו. זה חילחל ללברון וליאניס אנטטוקומפו ולקיירי אירווינג ולקוואי לנארד ולפול ג'ורג' ולג'ייסון טייטום ולטריי יאנג. ולראסל ווסטברוק, שהעביר את זה הלאה לוויקטור אולאדיפו ואולי יעביר את זה לצעירי וושינגטון, שיעבירו הלאה את מוסר העבודה המטורף, את החתירה לשלמות. לאנשים ששולטים בליגה בעשור האחרון ואלה שישלטו בה בעשור הקרוב. וזה חילחל גם לבן מקלמור, שהיה בדרך החוצה מהליגה, בא לעבוד אצלו באקדמיה וחזר להיות שחקן רוטציה לגיטימי ב-NBA. עם חלק הוא עבד אישית, כולל עם עשרות שחקנים חצי שנה לפני מותו, במחנה שכלליו היו פשוטים: בלי אורחים, בלי מצלמות, בלי סושיאל מדיה, בלי ספונסרים, רק כדורסל. לאחרים, נתן עצות או מילות עידוד.
וזה חילחל אל מחוץ ל-NBA. אל נובאק ג'וקוביץ' ואל סופרסטאר הבייסבול אלכס רודריגז, שכינה אותו "המאמן הסודי שלי" ואל שחקן הפוטבול ריצ'רד שרמן, שקיבל ממנו טלפון אחרי שקרע את האכילס, ואל השחקניות קנדייס פארקר, ג'ול לויד וסברינה יונסקו. ומהם זה יחלחל גם לאחרים ולאחרות. עשרות ואז מאות ואז אלפים של ספורטאים שיגדלו עם משהו ממוסר העבודה המטורף ומהמנטליות הבלתי מתפשרת של קובי בראיינט.
להפוך את העולם למקום טוב יותר
יהיו שיזכרו ממנו את הדברים הרעים. את ההחטאות, את ההשתלחויות, את החברים לקבוצה שהשאיר פגועים, את המעשה שהרס את חייה של צעירה באותו מלון בקולורדו. רק שכל אלה, כך נדמה, נדחקו לאחור עם מותו. הוא לא מת ממחלה או מהתקף או אפילו מקורונה – ברוב ארה"ב עוד לא ידעו אז מה זה קורונה. האסון קרה כשהוא עם בתו הבכורה ג'יאנה, אותה לימד הכל, בדרך להפוך שלוש נערות לשחקניות כדורסל טובות יותר, באקדמיה שהוא פתח, במסוק שהוא לקח כדי לעקוף את הפקקים ולהגיע מהר יותר.
קובי עבד קשה ב-14 השנים האחרונות של חייו כדי לדחוק לאחור את החלקים הפחות טובים במורשתו, אבל מי שלקח את הלפיד אחרי מותו היו תלמידיו והאנשים להם העניק השראה, שהפכו בעצמם לספורטאים נערצים, והם אלה שקיבעו את הנראטיב. וזו היתה קבוצתו לוס אנג'לס לייקרס, שהעניקה לו את האליפות ה-17 עם סוכנו כמנג'ר, והוסיפה טוויסט הוליוודי. והיה גם אחד, מייקל ג'ורדן, בעצמו סופרסטאר ורודן וסלב ופרפקציוניסט ברמות קשות, שנתן חותמת סופית בנאום המרגש בסטייפלס סנטר, בטקס האזכרה.
והם אלה שגרמו לשאנה פינוק וגרן קית' טיילור, מגישי הפודקאסט Dear Culture של ערוץ החדשות The Grio הפונה לאוכלוסיה האפרו-אמריקאית, לפתוח את הפרק האחרון שלהם בשש דקות על סגנית הנשיא קאמלה האריס, ואז להתרפק 25 דקות על קובי, ואיך גרם להם להבין שבכל יום הם צריכים לדאוג להפוך את העולם למקום טוב יותר, לחשוב איזו מורשת ישאירו אחריהם.
קובי בראיינט לא היה שחקן מושלם ובטח שלא היה אדם מושלם, בעיקר לא בחלק הראשון של הקריירה. יהיו שיקראו לו הגדול מכולם, יהיו שבעיניהם הוא לא אחד מעשרת השחקנים הטובים בהיסטוריה. אבל בחלק השני הוא היה שחקן שלם יותר מאשר בחלק הראשון, ועם הזמן הוא גם הפך לאדם טוב יותר מאשר בעבר, ועם מותו הוא הפך לאגדה עוד יותר מאשר היה בחייו. וגם זו, אם תרצו, ממבה מנטליטי.
