בשעה 4:00 לפנות בוקר, בסתיו הניו יורקי של 2011, אל מול שורת כתבים טרוטי עיניים, התייצב דייויד סטרן למסיבת עיתונאים מאולתרת עם בילי האנטר, יו"ר ארגון השחקנים, כשהוא לבוש בסוודר.
ה-NBA היתה עמוק בהשבתה, השנייה שלה בתוך תריסר שנים. שבועות ארוכים של משחקים כבר בוטלו, עשרות שחקנים נדדו לאירופה. סטרן והאנטר הגיעו להסכמות שאיפשרו לעונת 2011/12 לצאת לדרך, אבל מה שתפס את העין היתה ההופעה של סטרן. עורך הדין הקשוח, שנשכר כיועץ לליגה הכושלת 33 שנים לפני כן, שהבעת פניו במשך 80% מהזמן נעה בין מודאגת לחמורת סבר, נראה פתאום מותש, אנושי, מחויך. כמו סבאל'ה חביב. הוא ידע שזה המו"מ האחרון שלו. הוא ידע שהוא משאיר את הליגה לאיש שישב משמאלו, אדם סילבר, והוא ידע שהוא משאיר אותה בידיים טובות. "הוא הקומישנר בפועל כבר עשור", סיפר לפני שעזב כעבור שנתיים ורבע, "הוא פשוט לא מקבל את הצ'ק".
הוא לא היה טיפוס פשוט, סטרן. אמן במו"מ, עורך דין במובן הכי מעצבן של המילה, אדם של התפלפלויות מילוליות ופרנציפים. אבל מהרגע שבו קיבל לידיו את מפתחות הליגה רשמית בפברואר 1984, הוא הוביל מהפך מטורף, שהביא ליגה שרק כמה שנים קודם היתה כושלת, מלאת מסוממים, נטולת כוכבים בעלי אפיל שיווקי וכזו שאת משחקי הגמר שלה הקרינו בטלוויזיה בשידורים מוקלטים ב-11 בלילה, להיות ההצגה הכי טובה בעולם.
בלובי של המלון, עד שהסיני יגיע
הדרך לפסגה היתה רצופה שערוריות, אבל גם הן נבעו מכוונות טובות. שנה אחרי אחד הדראפטים הגדולים אי פעם, זה שייצא לליגה את מייקל ג'ורדן, האקים אולאג'ואן, ג'ון סטוקטון וצ'ארלס בארקלי, סטרן החליט להכניס את הצופים אל אחורי הקלעים של הליגה, להפוך את שיטת הטלת המטבע בין שתי הקבוצות הגרועות ביותר להגרלה בהשתתפות כל הקבוצות שלא העפילו לפלייאוף – ולשדר את ה"לוטרי" בפעם הראשונה. המעטפה ה"קפואה" של הניקס ב-1985 הפכה לסיפור מטורף, אבל הקבוצה מהשוק הכי גדול בליגה זכתה סוף סוף לכוכב שכמעט נגע איתה באליפות, פטריק יואינג, והתעוררה לחיים.
שלוש שנים אחר כך, בסיאול 1988, ארה"ב השיגה רק מדליית ארד אולימפית, וסטרן, שלא רצה להעמיס על שחקני ה-NBA, היה בין המתנגדים להכנסת שחקניו המקצוענים למשחקים האולימפיים. רק שלאחר שפיב"א החליטה ברוב גדול לאפשר זאת, סטרן החליט שזו ההזדמנות למפגן עוצמה – הזכור עד היום כשתי מלים שמעבירות צמרמורת בכל אוהד כדורסל: "נבחרת החלומות". "לא היינו בטירוף על הסיפור הזה", שיחזר סטרן בראיון למגזין GQ, "אבל רצינו להיות חיילים טובים ולתמוך בכדורסל". הנבחרת הזו היתה לא רק הגדולה בכל הזמנים, היא גם היתה המניע למהפכת הגלובליזציה שהביאה אותנו בעונה המלאה האחרונה שבה חזה סטרן, ל-MVP יווני, רוקי העונה סלובני, שחקן ההגנה מצרפת והשחקן המשתפר מקמרון.
סטרן חלם ועשה גלובליזציה עוד הרבה לפני שהמילה הזו הפכה לשגורה בכל פה של מנהיג וכלכלן. ב-1989 הוא עמד בלובי של מלון בבייג'ינג וחיכה בסבלנות עד שראש מינהל הספורט המקומי יסכים לפגוש אותו. כשהסיני התייצב מולו, סטרן נתן לו קלטות וידאו של משחקי NBA, וסגר הסכם על מכירת זמן פרסום וחלוקת רווחים עם הטלוויזיה הממשלתית של סין. "אוהדים יאהבו את הסיפור הזה, והייתי יכול לספר שעמדתי קפוא בקור", שיחזר סטרן בפני ESPN, "אבל למעשה זה היה קיץ. בכל מקרה, סין היה שוק גדול מכדי שנוכל לוותר עליו".
הרוקי מקבל חוזה לעשר שנים
לפעמים, דווקא מציאות כאוטית חייבה את סטרן לנקוט עמדה – כדי לעשות סדר ולקחת את הליגה לעבר שוויון והיגיון כלכלי. היום זה נראה דמיוני, אבל לפני 25 שנים, כל קבוצה היתה יכולה להחתים את הרוקיז שלה על כל חוזה שתחפוץ בו. וכך גלן רובינסון, הבחירה הראשונה בדראפט 1994, חתם במילווקי באקס על חוזה ל-10 שנים תמורת 68 מיליון דולר, וגרם לסטרן לקבוע את סולם השכר לרוקיז. כיום, אגב, זהו סכום שנתי של שחקן שמיני ברוטציה, אבל אז, בהתחשב בכך שתקרת השכר עמדה על פחות מ-16 מיליון דולר לקבוצה, זה היה סיפור מטורף – בעלי הבאקס הרב קוהל הצהיר, חצי בצחוק, שהוא מוכן להעביר את המועדון כולו בטרייד תמורת החוזה הזה. בתחילת שנות ה-2000, שווייה הממוצע של קבוצת NBA כבר עמד על 200 מיליון דולר; רגע לפני תחילת העשור הבא, הנתון הזה מתקרב ל-2 מיליארד.
בשנה בה רובינסון כבר סיים את החוזה, 2004, הגיע המאורע המכונן של כהונת סטרן. הקטטה המכוערת בפאלאס של דטרויט, עם רון ארטסט שעלה ליציע וג'רמיין אוניל שכמעט הרג נער שנקרה בדרכו, היה קו פרשת מים שאחריו סטרן הבין שאי אפשר לעשות בידור למעמד הביניים עם שחקנים שמתנהגים כמו פרחחים. בניתוח קשה, ותוך תלונות על גזענות והתנשאות נגדו בהובלת אלן אייברסון, סטרן החל לעקור את ההתנהגות הזו, והשתיל את קוד הלבוש שחייב את השחקנים להתייחס לעצמם כמו אל אנשי עסקים.
זה לא רק היה עניין של חליפות ועניבות במקום שרשראות וגופיות לבנות. אם לא הסיפור הזה, אנתוני דייויס לא מודיע לפני שנה שהוא "המנכ"ל של העסק שלו", כוכבי שושלת גולדן סטייט לא הופכים למשקיעי היי-טק, לברון ג'יימס לא פותח בית ספר באוהיו ומוכר סדרות לרשתות טלוויזיה, ספנסר דינווידי לא משכנע את קיירי אירווינג בקורס למינהל עסקים בהרווארד לבוא לנטס ולא מבקש להפוך את החוזה שלו למטבע דיגיטלי, וקוואי לנארד לא עושה סבב טלפונים בין כוכבי הליגה כדי שיבואו לשחק איתו בקליפרס. אפשר להתווכח אם שחקני הליגה של היום היו מנצחים את מג'יק, מייקל או האקים; אין ספק שמג'יק, מייקל והאקים היו עושים בליגה של היום הרבה, הרבה יותר כסף.
בנה כוכבים, ונכנס בהם
סטרן יצר ליגה של כוכבי על, אבל גם לא היסס להשעות אותם לחודשים ארוכים אם היכו אוהדים או אחד את השני, חנקו מאמנים או הכניסו אקדחים לחדר ההלבשה, או לסגור להם את מקור הפרנסה עד שישיג במו"מ את מה שבעלי הקבוצות ביקשו. סטרן גם נלחם למען השוויון והתקווה של השווקים הקטנים: הוא קיבל ליגה רעועה עם 4 קבוצות על סף פשיטת רגל, והעביר אותה לסילבר בצמיחה כלכלית מטורפת. לא מפתיע שבתקופתו מועדונים מסן אנטוניו, אינדיאנה, אורלנדו, פניקס, סולט לייק סיטי, קליבלנד ודטרויט הגיעו לסדרות גמר ולקחו אליפויות.
וכן, גם לבחור יורש צריך לדעת. אדם סילבר, שצמח תחת המנהיגות של סטרן, אולי כריזמטי כאדם אפילו פחות ממנו, אבל הוא לקח את כל מה שסטרן השאיר, ועשה עם זה צעד קדימה. הליגה תחתיו הפכה עוד יותר פתוחה לשינויים, שקופה, מגוונת, גלובלית וקרובה לאוהדים – ההמשך הטבעי של מורשת סטרן. הוא כבר לא יחזה במו עיניו בקבוצה שתוקם במקסיקו סיטי או במאמנת הראשית הראשונה, אבל כנראה שגם בגן עדן אפשר לקרוא את הציוצים של ווג'.
בראיון האחרון לפני פרישתו ב-2014, סיפר דייויד סטרן שהוא שומע כל לילה לפני השינה את חריקות נעלי השחקנים על הפרקט. רגע לפני שהחזיר את נשמתו, אפשר לקוות שאלפי השחקנים שעברו בליגה תחת שרביטו, שמו את הנעליים, עלו על הפרקט וחזרו אל מחשבותיו של סטרן בפעם האחרונה – והפעם, פשוט, כדי להגיד תודה.
