שתי האימפריות הגדולות של ה-NBA, לוס אנג'לס לייקרס ובוסטון סלטיקס, נקלעו בתקופה האחרונה לסחרור ונמצאות במשבר עמוק. אלא שבעוד שהסלטיקס יהיו בפלייאוף ולכל הפחות יקבלו שם את הצ'אנס להרים את הרמה ולהשכיח את העונה הסדירה המאכזבת שלהם, אצל לוס אנג'לס זה ממש לא המצב. 20 משחקים בלבד לסיום העונה, הקבוצה מעיר המלאכים נראית בדרך הבטוחה להישאר מחוץ לשמינייה הראשונה במערב. יצאנו לחפש אשמים.
לברון ג'יימס:
אין ברירה. כמו תמיד, חייבים להתחיל במלך ומשם לרדת לשאר עובדי הארמון. חלק מכל זה בכלל לא באשמת לברון, שבכריסמס, אז עוד הלייקרס היו במצב טוב יחסית, ספג את מה שהוא הגדיר כ"פציעה הכי ארוכה שלי מאז החטיבה".
כמעט רבע עונה הוא ישב בחוץ וראה איך הקבוצה הולכת ומתפרקת ממשחק למשחק, אבל... קודם כל, וזו רק תיאוריית קונספירציה שרצה בכל פינה, לברון לא ממש מיהר לחזור מהפציעה, מה שהסתדר לו במקרה עם הטרייד דדליין. אולי הוא קיווה שצעירי הלייקרס ינצלו את הבמה כדי להראות לניו אורלינס מה הם שווים ולסדר טרייד זריז על אנתוני דייויס, אבל זה לא קרה.
הבעיה הגדולה יותר היא שמאז שלברון כן חזר למגרשים, הוא גם נראה במקרים רבים כמו הצל של עצמו ובעיקר, נותן הרגשה שהוא ממש לא מתכוון לעזור לקבוצה הזו יותר, עד שלא יהיו בה שינויים. חשוב לציין - לברון, גם כשהוא משחק בחצי כוח ומטה, עדיין אחד מחמשת השחקנים הטובים בעולם.
מאז שחזר מהפציעה הוא נע סביב ה-25 נקודות וטריפל דאבל בממוצע למשחק, מספרים שכמעט כל שחקן אחר בליגה יכול רק לחלום עליהם, אבל בין הדיווחים על משקל עודף לעקיצות הרגילות לעבר החברים לקבוצה כשמשהו לא הולך, לעובדה שהוא הבטיח שהוא נכנס כבר מעכשיו ל"מוד פלייאוף" ואז נגד ממפיס סיפק פוזשן הגנתי כמו זה שאפשר לראות למטה, אי אפשר שלא להפנות אליו אצבע מאשימה.
במידה מסוימת, זה אפילו בסדר. אחרי עשור וחצי רצוף של ריצות פלייאוף עמוקות ושמונה שנים ברצף של גמרים ועונות שהסתיימו אי שם ביוני, בגיל 34 פלוס ועם קבוצה די חלשה לצדו (תכף נגיע לאשמים המרכזיים בזה), אפשר להבין אם לברון לוקח "שנת חופש" ושומר על הגוף שלו לקראת הגעתו של אנתוני דייויס בעונה הבאה.
אולי הוא אפילו ינצל את החופש הארוך מתמיד כדי לצלם את ספייס ג'אם 2 או לעשות דברים אחרים שבגללם נמשך ל-LA מלכתחילה, לא פחות מאשר האפשרות לשחק עבור הלייקרס. אלא שאין מה לעשות. בשורה התחתונה, גם לברון וגם הלייקרס הם שני מותגים שכמו שייצרו מיליוני אוהדים, כך עוררו המון אנטגוניזם לאורך השנים וכשהנפילה שלהם היא משותפת, תהיו בטוחים שיש מי שחוגג.
People were killing LeBron’s defense from last night. pic.twitter.com/3A1YjZJGXh
— House of Highlights (@HoHighlights) February 27, 2019
רוב פלינקה ומג'יק ג'ונסון:
בדיוק שנתיים חלפו מאז מהפכת הענק בלייקרס, במסגרתה פוטר הג'נרל מנג'ר הקודם מיץ' קופצ'ק והוזז ממקומו סגן הנשיא לענייני כדורסל ואחיה של האישה החזקה במועדון ג'יני באס, ג'ים, לטובת פלינקה ומג'יק, שחזר מהדלת הקדמית.
שנים של ניהול כושל, שהפכו את הלייקרס לסוג של בדיחה, לא השאירו לג'יני אופציות אחרות ולפחות בתור התחלה, המהלך הגדול שלה נראה כמו בינגו. פלינקה, הסוכן הממולח שתפר את הלייקרס פעם אחר פעם לטובת קובי בראיינט, החל לנקות הרבה מהבלגן שהשאירו לו, סיפק דראפט פתיחה לא רע בכלל והגיע לשיאו עם בטרייד דדליין הקודם, כאשר לקח מקליבלנד את אייזיאה תומאס ויתר על כמה שחקנים לא רעים, אבל גם לא מספיק טובים כמו ג'ורדן קלארקסון ולארי נאנס ג'וניור ופינה בכך את המקום עבור החוזה של לברון.
מג'יק מצדו, עשה את התפקיד שיועד לו והשיחה הביתית והרגועה שלו עם קינג ג'יימס הכריעה לבסוף את הכף לטובת המעבר ללייקרס. שחקן העבר האגדי אומנם הסתבך לא פעם בשנים האחרונות בשל עבירות על חוקי הטמפרינג (חלקן היו די מגוחכות. אנחנו רוצים לשמוע מה יש למג'יק להגיד על יאניס. לא הכל חייב להיות טמפרינג), אבל בסך הכל, הבטיח להביא ללייקרס כוכב מהשוק החופשי וקיים עם הכוכב הגדול מכולם. עד כאן, הכל טוב.
אלא שמהרגע בו לברון הודיע על המעבר, פלינקה ומג'יק לא מפסיקים לעשות טעויות. אם יש משהו שכן בלט בדראפט 2017, הראשון של ה-GN, זה שלצד מציאתו של קייל קוזמה בסוף הסיבוב הראשון והוויתור ההכרחי על דיאנג'לו ראסל (כמה שהוא יכול היה לעזור ללייקרס ביכולת הנוכחית שלו), הוא גם נכנע לפעמים ללחצים. לונזו בול הוא שחקן טוב ומאז הפציעה שלו גם אפשר לראות כמה הוא היה חשוב בקבוצה הנוכחית, אבל לא בטוח שבלי מסע השיגועים של לוואר, הלייקרס היו לוקחים אותו עם הבחירה השנייה.
אם על ההחלטה ההיא עוד אפשר להגן, איך אפשר להסביר את הלחץ הביזארי של פלינקה את מג'יק להעניק, מיד לאחר שלברון סיכם, שלל חוזים לשורת שחקנים עם עבר כל כך בעייתי. ג'בייל מגי אומנם השתדרג מאוד בשנתיים בגולדן סטייט, אבל הוא עדיין ג'בייל מגי, עם השטויות הרגילות והיכולת הבינונית במקרה הטוב. הוא דווקא פתח לא רע את העונה, אבל נמצא בקריסה טוטאלית מאז שהקבוצה נחלשה.
ומילא אלוף NBA פעמיים ברצף. ומילא רייג'ון רונדו, גאון כדורסל עם לא מעט עצבים בקנה וכמה ברגים רופפים שגרמו לו לתת אגרוף לכריס פול שתי דקות אחרי שהעונה התחילה. לאנס סטיבנסון??? אחרי כל מה שלברון עבר איתו לאורך השנים? ו-12 מיליון דולר לקנטביוס קולדוול פופ רק כי הוא חולק אותו סוכן עם קינג ג'יימס? ומייקל ביזלי??? קאם און. בקושי חצי שנה עברה וביזלי ניסה ללכת מכות בחדר ההלבשה עם המאמן ונזרק לקליפרס. אז מי בא במקומו? מייק מוסקלה, לא בדיוק הבחור הכי אהוב בחדרי הלבשה בליגה.
וכל זה לפני שהזכרנו כמובן את המגה הברזה של פול ג'ורג' בקיץ, אחרי שנשלח בטרייד מאינדיאנה לת'אנדר בזמן שלכולם, כולל OKC, היה ברור שמדובר בהשאלה וש-PG13, מועמד לגיטימי ל-MVP העונה, יחזור הביתה וישחק בלייקרס. וכמובן את כל סיטואציית דייויס והניסיון הכושל של הלייקרס לייצר לחץ ולהוביל לטרייד.
פלינקה ומג'יק לא סופגים מספיק ביקורת על הסגל הלא מאוזן שבנו, על הפאדיחות בשוק החופשי, הפישולים בנוגע לטריידים ועל חוסר השקט סביב המאמן. האש הולכת כרגע לאחרים, אבל יכול להיות שזה מצב זמני. כדאי לשניהם להתחיל לספק תוצאות.
לוק וולטון:
ג'יני באס כבר הבהירה לא פעם בשנים האחרונות שוולטון הוא האיש "שלה", שהוא בלתי נגיע מבחינתה. היא מכירה את המשפחה שלו עשרות שנים, התחברה איתו מאוד בעשור בו שיחק בלייקרס והייתה זו שמשכה אותו מעמדת העוזר בווריירס, שם הוביל את גולדן סטייט לאותה פתיחת 0:24 משוגעת ב-2015.
כשהמהפכה ההיא עם פלינקה ומג'יק הגיעה, לשניהם היה ברור שוולטון נשאר בתפקידו, למרות שב-NBA די נהוג שג'נרל מנג'ר חדש שוכר מאמן חדש, מישהו שהוא מינוי "שלו".
השנתיים הראשונות של וולטון בלייקרס עברו די בנעימים. הציפיות ממנו כמאמן צעיר היו בעיקר לקדם ולשקם את המועדון אחרי פרישתו של קובי והוא באמת הצליח לעלות מ-26 ניצחונות בעונה הראשונה ל-35 אשתקד ואפילו שהיה די רחוק מהפלייאוף, הייתה תחושה שמשהו טוב קורה בלייקרס. ואז הגיע לברון.
קצת כמו במקרה דיוויד בלאט בקליבלנד, לברון הונחת על מאמן שאומנם ראה ועבר הרבה בכדורסל, אבל לא היה בעל מספיק ניסיון בעמדת המאמן ב-NBA, תפקיד עדין מאוד וכזה שקשה להחזיק בו מעמד מול השחקן עם הכי הרבה כוח אי פעם, אם אתה לא שומר כמה תכסיסים בשרוול.
כמובן שבהתחלה הכל היה חמים וטעים, אבל המילים היפות נעלמו מהר ותוך כמה חודשים כבר צצו הדיווחים הצפויים לפיהם לברון (או "המחנה של לברון") רוצה שוולטון יוחלף, עם עדיפות לחבר הטוב (והמאמן הכושל) ג'ייסון קיד. כך היה עם בלאט וטיי לו. שלא באשמתו של וולטון, נוצרה לו סביבת עבודה בלתי אפשרית.
שכן באשמתו, הוא לא עושה הרבה כדי לחזק את הקייס שלו. במקום שכולם ירגישו ש"שוב לברון עושה את זה למאמן" (כאן המקום להזכיר שלמרות המוניטין שלו, לברון לא באמת מפטר מאמנים סדרתי. וולטון הוא בסך הכל המאמן הקבוע השישי ב-16 עונות קריירת ה-NBA שלו), וולטון סופג המון ביקורת מוצדקת.
הבעיה הבולטת מכולן היא חוסר היכולת למצוא רוטציה נכונה. הלייקרס השתמשו ב-575 חמישיות שונות העונה. רק עשר קבוצות בליגה השתמשו ביותר ומתוכן, רק שלוש לא נמצאות עמוק בקרקעית הטבלה: מילווקי, טורונטו ופילדלפיה, שלוש הקבוצות החזקות במזרח שכולן עשו טריידים משמעותיים שהובילו לשימוש בעוד חמישיות. אצל כל האחרות ברשימה, כולל הלייקרס, זה בעיקר בלגן וניסויים לא מוצלחים.
ברנדון אינגרם היה אמור להיות היהלום שבכתר עבור לברון. שחקן ורסטילי, עם ידיים בלתי נגמרות, שיכול לעמוד ולצלוף מכל פינה, בעיקר כשלברון משאיר אותו פנוי לגמרי עם מסירה אופיינית. זה לא קורה, ו-וולטון ממש לא מוצא את הדרך להוציא מאינגרם משהו. השחקן הצעיר נראה די מנותק מהמשחק כשהכדור לא בידיים שלו.
ה"נט רייטינג" של החמישייה בה וולטון משתמש הכי הרבה העונה, בפער משמעותי (לברון, מגי, בול, קוזמה ואינגרם) עוד מאוזן בין הרייטינג ההתקפי להגנתי, אבל תראו מה קורה אחר כך. שתי החמישיות הבאות שנמצאות בשימוש הן לברון, מגי, בול, קוזמה וג'וש הארט עם נט רייטינג של פלוס 15 בערך (כלומר, אותה חמישייה כמו קודם רק עם הארט במקום אינגרם, עובדת נהדר) ואז אינגרם, מגי, בול, קוזמה והארט, עם נט רייטינג של מינוס 22 בערך (כלומר, אותה חמישייה כמו זו של הפלוס 15, רק עם אינגרם בפנים במקום לברון).
פה וולטון אשם. אפשר לעבור אחד אחרי השני על כל הצעירים של הלייקרס ולראות איך המאמן מפספס אותם השנה, לא מקדם אותם מספיק, לא מוצא להם את הדרך להרוויח מלברון, משהו שאפילו טיי לו מצא בקליבלנד (עם שחקנים הרבה יותר מנוסים כמובן). אף אחד לא מצפה מוולטון שיסדר את הראש של החבורה הבעייתית שהביאו לו. אף אחד לא מצפה ממנו להילחם מול לברון, בן המחזור שלו. אבל וולטון לא יכול להראות כל כך חסר שליטה על הקבוצה שלו. יש לו 20 משחקים להילחם על התפקיד שלו וכנראה שגם זה לא יעזור. ג'יני תיאלץ להתקפל.
כל הלייקרס חוץ מלברון:
את ג'יימס כבר האשמנו, את המנהלים שלו והמאמן שלו גם, אבל בסופו של יום, הוא לא יכול לקלוע 120 נקודות למשחק והם לא יכולים "טו פוט דה גאד דם בול אין דה באסקט". מישהו צריך לעשות את זה, ולא עושה.
ג'וש הארט שמיני בליגה ב"אחוז המבטים הפנויים לשלוש" (השחקן הכי קרוב נמצא 4-6 פיט ממנו, מטר ומעלה), עם 26.6 אחוזים כאלה ונמצא בצמרת הליגה גם ב-Wide open looks, כשאף מגן לא נמצא אפילו 6 פיט (שני מטרים ממנו) ועדיין, איכשהו קולע בקושי 30 אחוז מחוץ לקשת. מספרים די דומים מציגים גם לאנס סטיבנסון, לונזו וקוזמה.
יש גבול לכמה אפשר לדרוש מלברון. הוא נמצא בצמרת הליגה בכמות הכדורים שהוא מוסר, בכמות האסיסטים שהוא מחלק בממוצע למשחק ובעיקר, בכמות ה"אסיסטים הפוטנציאליים". הממוצע של לברון נע סביב ה-16 אסיסטים פוטנציאליים למשחק, שני רק לראסל ווסטברוק. אלא שהלייקרס קולעים פחות מחצי מהאסיסטים הפוטנציאליים הללו ומייצרים מהם פחות מ-20 נקודות בממוצע למשחק.
אם לברון מסדר מצבים והחבר'ה לא קולעים, האשמה היא גם (אולי בעיקר) עליהם ולא פלא שלפעמים הוא פשוט מראה על הפרקט שנמאס לו. נמאס לו למסור ולא לקבל תמורה, נמאס לו להתאמץ בהגנה בשביל לאנס, מגי או KCP, שעושים טובה שהם מזיזים את הרגליים. נמאס לו. וככה זה נראה.
Lotta open seats on that Lakers bench... pic.twitter.com/UHYAkQUiLl
— Bleacher Report (@BleacherReport) February 6, 2019
דל דמפס:
אחרון חביב הוא הג'נרל מנג'ר לשעבר של ניו אורלינס. ימים יגידו אם ההימור שלקח דמפס בטרייד דדליין היה נכון או לא. עבורו בכל מקרה הוא לא עבד, כי הוא איבד את המשרה שלו, אבל עוד נראה האם לניו אורלינס אכן השתלם לחכות לקיץ או שמא, בפגרה קיירי יעזוב וההצעה של בוסטון לא תגיע וזאיון יילך למקום אחר וגם הניקס לא ימהרו לשוחח עם הפליקנס. בכל מקרה, את הלייקרס הוא כבר הצליח לפרק.
דמפס והצוות שלו נתנו ללוס אנג'לס רשימת דרישות לא הגיוניות (כל הקבוצה חוץ מלברון בערך, פלוס 6-8 בחירות דראפט) ואז גם הלכו והדליפו את כל ההצעות שקיבלו מהלייקרס, כדי לנקום בקבוצה מ-LA. אפשר להבין אותם. בניו אורלינס הרגישו שלברון ומג'יק תכננו את ההפיכה הזו כל הדרך, החל מהרגע בו אנתוני דייויס חתם בקלאץ' לפני כחצי שנה ועד לרגע בו הגיעה, דרך התקשורת, הדרישה לטרייד, שבוע וחצי בלבד לפני הדדליין.
הסיטואציה עם דייויס הפכה לבלתי אפשרית בניו אורלינס ואף אחד לא יודע מה לעשות איתו כרגע, ודמפס כאמור כבר לא שם, אבל מי שנפגע יותר מכל כנראה הם הלייקרס. בסופו של יום, כל השחקנים שגילו שלברון מוכן לוותר עליהם בלי למצמץ, צריכים לפגוש אותו כל יום באימונים ובמשחקים ושפת הגוף שלהם מקרינה את זה. התמונה בה הוא יושב על הספסל ולצדו שלושה כסאות ריקים הייתה סמלית. לוס אנג'לס מפורקת מבפנים כרגע ולא ברור מי אמור להציל אותה העונה.
