המצטיין של טורניר המכללות הקודם, ג'ואל ברי השני, סיפק השנה עונה לא רעה כלל בצפון קרוליינה, אבל קשה להאמין שהוא ייבחר בסיבוב הראשון של הדראפט. המצטיין ב-2016, ריאן ארצ'ידיאקונו, רשם השנה 15 הופעות ו-1.2 נקודות למשחק במדי שיקגו והעביר את רוב זמנו בליגת הפיתוח. ה-MVP של הטורניר מ-2015, טיוס ג'ונס, הוא רול פלייר סביר במינסוטה עם 4.3 נקודות בממוצע למשחק בקריירה. שבאז נאפייר, המצטיין של 2014, קולע בקריירת ה-NBA שלו עד כה 5.6 נקודות למשחק. השחקן המצטיין של 2013, לוק האנקוק, פרש אחרי שישה משחקי קריירה מקצוענית בפנאיוניוס היוונית ועובד היום כיועץ פיננסי (שני המצטיינים שלפניהם אגב, הם אנתוני דייויס וקמבה ווקר).
השחקן המצטיין של "אזור המזרח", שמשחקי הסוויט סיקסטין והאליט אייט שלו נערכו ביום שישי וראשון החולפים בבוסטון היה ג'יילן ברונסון ממכללת וילאנובה. 27 נקודות מול המדורגת 5 ווסט וירג'יניה ועוד 15 בשלב הבא נגד המדורגת 3 טקסס טק עשו את שלהן. נכון לרגע זה, הווילדקאטס נראים כמו הפייבוריטים לזכות בטורניר כולו והם יגיעו בסוף השבוע הבא לסן אנטוניו בתור הקבוצה הטובה ביותר שנשארה בטורניר, זו שהפגינה את הכדורסל השוטף ביותר בשבועיים האחרונים.
אם "נובה" תניף את התואר, בפעם השנייה תוך שלוש שנים, לברונסון, שחקן שנה שלישית ובנו של שחקן ה-NBA לשעבר ועוזר המאמן של מינסוטה בהווה ריק ברונסון, יש סיכוי טוב לזכות בתואר השחקן המצטיין של הטורניר השנה. כמו שאפשר לראות, גם ממקרי העבר הטריים וגם מהסגנון שלו, זה לא ממש מבטיח לו קריירה משגשגת בליגה של הגדולים. סופ"ש מרתק בליווי צמוד לטורניר המכללות מסביר היטב למה זה המצב שנוצר.
Presenting the All-Tournament team in the East Region…
— NCAA March Madness (@marchmadness) March 26, 2018
Jalen Brunson (MOP)
Omari Spellman
Eric Paschall
Carsen Edwards
Keenan Evans#MarchMadness pic.twitter.com/ngZbugLMrz
כדורסל המכללות תמיד היה שונה מה-NBA. בתפיסה, באופי, בסגנון, ברמה כמובן. אבל נדמה שבשנים האחרונות הפערים הללו רק הולכים וגדלים. ה-NBA עברה מהפכה של ממש, בזכות הווריירס והרוקטס והשלשות והדגש על סטטיסטיקות מתקדמות וכו'. כדורסל המכללות לעומת זאת, נותר כמו תזכורת לענף שנדמה לפעמים שכבר לא קיים בעולם הספורט היומיומי שלנו.
החוקים של כדורסל המכללות למשל, דומים לאלו שהיו בכדורסל האירופי לפני כשני עשורים, עם מחציות של 20 דקות (במקום רבעים), אחד ועוד אחד מהעונשין (מה שמאפשר לא מעט קאמבקים משוגעים), קשת שלוש קרובה יחסית (מה שמאפשר עוד לא מעט קאמבקים משוגעים) ושאר חוקים עם טעם של פעם.
אלא שמעבר לחוקים היבשים, יש את החוקים הלא-כתובים, אלה שמאיימים כרגע על כדורסל המכללות והופכים את כל חוויית הצפייה לבעייתית משהו. נגד ה-NCAA עלו בשנים האחרונות עוד ועוד טענות על כך שהשחקנים לא זוכים לתשלום (בעוד המאמנים מרוויחים סכומי עתק) ובכל שנה צצים סיפורים מטרידים על כל מיני קומבינות שנועדו לשכנע שחקן כלשהו להצטרף למכללה כלשהי.
הדחף של המאמנים ושל המכללות ככלל לנצח, כדי להגביר את החשיפה ולהרוויח כמה שיותר כסף, מתנגש לא פעם עם הרצון של ה-NCAA לייצר משהו "טהור". לשחקנים קוראים "student-athletes", עם דגש על היותם קודם כל תלמידים ורק אחר כך ספורטאים ועל שולחן המזכירות מודבק שלט גדול עליו נכתב: "מכינים את הסטודנטים-ספורטאים לחיים". אלא שלא בטוח שההגדרה של השחקנים עצמם לאותם "חיים" תואמת את זו של הארגון שמנהל את העסק.
גם בימים בהם ה-NBA משגשגת והעניין והרמה הולכים ועולים, האווירה ביציעים במשחקי הליגה נותרת מנומנמת לרוב והקהל בא לראות את השואו. בטורניר ה-NCAA, זה ממש לא המצב והקהל, שמלווה את כל ארבע המכללות ומחולק לפינות השונות באולם, מייצר אווירה נפלאה והמון רעש. כאן, בניגוד ל-NBA, אין צורך ביותר מדי הפעלות כמו זריקת טי-שירטס לקהל וכו'. התזמורת והמעודדות/מעודדים עושים את שלהם והאוהדים שרים שוב ושוב את שירי המכללה שלהם. אווירה של יחידה צבאית אחת מול השנייה בישראל, אם תרצו.
גם אפקט ההצגה הכפולה, שלא קיים ב-NBA, עושה את שלו ואחרי שוילאנובה ניצחה את המשחק שלה, הקהל שלה נשאר ונתן הרבה תמיכה לטקסס טק, שהצליחה להעיף את פרדו במשחק השני של הערב.
הטורניר עצמו מורכב למעשה משלושה סופי שבוע של פיינל פור. ניצחת במשחק הראשון, המשכת לעוד משחק באותו אולם. אם תשאלו כל אוהד של מכבי תל אביב, שליווה את הקבוצה לפיינל פור ביורוליג, הוא יגיד שחצי הגמר לא פחות חשוב מהגמר, כי ניצחון במשחק הראשון של סוף השבוע מאפשר להאריך אותו ולא לסיים את החגיגה הזו מוקדם מדי. במשחקי יום שישי ב-TD גארדן בבוסטון, בשלב הסוויט סיקסטין, הנושא הזה הורגש היטב והאוהדים והשחקנים היו יותר משולהבים בשישי מאשר בראשון.
יחד עם זאת, המצב הזה גם שם המון לחץ על השחקנים הצעירים ולראייה, ביום ראשון, למרות הופעה התקפית חלשה (שכנראה הושפעה גם מהעייפות המצטברת), השחקנים של וילאנובה נראו הרבה יותר משוחררים בשפת הגוף שלהם.
למרות שהאזור המזרחי היה "היציב" ביותר מבין ארבעת האזורים בבראקט המשוגע של השנה וסיפק בסוויט סיקסטין שלו את מקומות 1 (וילאנובה), 2 (פרדו), 3 (טקסס טק) ו-5 (ווסט וירג'יניה), זאת לעומת האזור הדרומי למשל, שם אף אחת מהמדורגות 1 עד 4 לא צלחה את הסיבוב השני, הרי שרמת הכדורסל לא הייתה בשמיים בסוף השבוע הזה.
על פי המוק-דראפטים השונים, מיקל ברידג'ס מוילאנובה אמור לרדת מהלוח לקראת סוף הלוטרי (די צמוד ל"אחיו" מיילס, שחקן מישיגן סטייט) וברונסון עשוי להיבחר בסיבוב השני, אבל מלבדם (ואולי גם זאיר סמית' מטקסס טק), לא היו יותר מדי שמות גדולים שהתקבצו באזור שהגיע לשיאו עם שלושת המשחקים בבוסטון.
אולי בשל כך, מי שגנב את ההצגה בסוף השבוע הזה היה בכלל פרשמן, עומארי ספלמן, שמכל אלה שעלו לפרקט של הגארדן, נראה בעל הפוטנציאל הכי גבוה לעשות משהו משמעותי ב-NBA בעתיד. הוא כנראה זקוק לעוד שנה של קולג' כדי להתחזק מעט ולקבל החלטות טובות ומהירות יותר, אבל הגובה (2.05 מטר), לצד היכולת לקלוע שלשות ולעזור בצבע בהגנה בתזמון מושלם, הופכים אותו למועמד הבולט לעשות את הקפיצה.
כאמור, הדימיון בימים אלה בין כדורסל המכללות ל-NBA כמעט ולא קיים (בין היתר בגלל ה"וואן אנד דאן", הכוכבים שהולכים למכללות לעונה אחת ומיד עוברים ל-NBA, עוד לפני שהם מספיקים להכיל את הסגנון שלהם על הקולג'ים) ולכן הקפיצה הזו מסובכת מתמיד. ספלמן, לעומת חבריו ויריביו בסוף השבוע הזה, נראה הכי בנוי למעבר עתידי. הוא אפילו נכנס לחמישיית המצטיינים של האזור המזרחי. תזכרו את השם.
