(בווידאו: תקציר המשחק האחרון של בלאט)
גמר, עיני כל העולם נשואות אליו, אצטדיון מלא, רגעי הכרעה. הכדור לא נכנס. החמצה. הפסד. בעיקר לזה שעומד על הקווים של הקבוצה המפסידה. הוא הגיע לשם די במקרה, באופן מפתיע הרבה יותר מאשר באופן שבו עזב אותה. כנראה שהוא לא היה צריך להיות שם מעולם. אברהם גרנט. האיש שנגע בשמיים אבל לא הצליח להחזיק בהם.
גם דייויד בלאט היה שם, נגע, אבל לעת עתה, לא יותר מזה.
אני לא יודע לאן הקריירה של בלאט יוצאת מקליבלנד, אבל אולי, בדיעבד, ולמרות שלא מסרבים להצעה להיות מאמן ראשי ב-NBA, ולא מעדיפים שכר הנמוך משמעותית ממה שמניחים לך על השולחן, בלאט יכול היה להיות היום במקום אחר. הרבה פחות מלחיץ ומגעיל, הרבה יותר רגוע ומהנה. תארו לעצמכם את בלאט, מסכם אחרת את אותה שיחה עם סטיב קר על קפה דלוח במסעדה קטנה עמוסת תיקים, מזוודות ונוסעים ממהרים ב-LAX, שדה התעופה של לוס אנג'לס לפני שנה וחצי. נגיד שהיה מסכים להיות יד ימינו של קר בגולדן סטייט. היום היתה לו על האצבע טבעת אליפות, והוא היה, אולי, עקב ההיעדרות של קר, מוליך את הקבוצה מאזור המפרץ למאזן מפלצתי ואהדה היסטורית והיסטרית בכל העולם, וממשיך לעבוד בליגה לעוד הרבה הרבה שנים.
חבר טוב שלי, כשהיה חייל, תכנן לעזוב בסיס צבאי בו שרת תקופה לא הכי נעימה, לא לפני שהציעו לו לעשות "שתיה" ולהיפרד יפה מהמפקדיו. זה היה הדבר האחרון שהתחשק לו לעשות אבל אז הסבירו לו שהשרות הצבאי הוא לא 3 שנים אלא 30. והעולם קטן, והגלגל חוזר ועוד קלישאות שחוקות.
אז כך, בתגובה ראשונית לפיטוריו, דייויד בלאט ערך "שתיה" ורבלית למעסיקים שלו, מסיבות דומות: "אני מודה לקליבלנד על ההזדמנות שנתנה לי.. ועל הכבוד לעבוד עם חבורה מדהימה של שחקנים - מלברון ג'יימס, קיירי אירבינג וקווין לאב... אני גאה... אני מברך... אני מאחל את הטוב ביותר...".
מה שהכי בא לדייויד לעשות זה לעלות על הגג של הקיו ארינה ולצרוח שעשו לו פוטץ' מסריח, שהיתה קנוניה בראשות לברון ג'יימס שדפקה לו אמבוש מהלא מוצדקים ומהמכוערים שיש, ושאותם שחקנים גרמו לו להרגיש חרא שנה וחצי. שהם כפויי טובה שלא מתחשבים בקשיי הסתגלות, שלא מעריכים פילוסופיות אחרות ושונות של כדורסל ממה שהם הכירו עד אז, שלא לוקחים אחריות. מה שבא לו לצרוח זה שלברון הוא סוציומט, מרוכז בעצמו, שאין לו כבוד להיררכיה, למקבלי החלטות, לאנשי מקצוע שאולי מבינים ורואים דרך להצלחה מקצועית באופן אחר משלו. שלא היתה ביניהם אף פעם יחסי מאמן/שחקן נורמליים, כי צד אחד פשוט שם @$#%& על השני.
אבל עושים "שתיה" כי צריך. כי בסה"כ מדובר בפרנסה, מאוד מכובדת, שיש לשמר ולמקסם כמה שיותר, בסביבה שמשלמת הכי הרבה לאנשים שמובילים אותה, לאלה שנוגעים בשמיים ועוד יותר לאלה שגם מצליחים לאחוז בהם.
ודייויד הוא פוליטיקאי לא קטן שכל מילה שיוצאת לו מהפה, מאז ומעולם, בטח לעיני מצלמות או מתוך מקלדת מחשב היא שקולה ומחושבת. ולא, אין לו מה לחזור לאירופה. הוא הגיע למקום שאליו מעטים מגיעים. גמר NBA, מרחק שני נצחונות מאליפות. הוא מוערך ע"י הקולגות שלו שיודעים ומבינים מבפנים מה עבר על בלאט מאז שהגיע לליגה כאנונימי למרבית השחקנים, אבל כאיש כדורסל מבריק ומצליחן עבור הרבה מאמנים ומנהלי קבוצות. אלה נותנים לו גב ברשת. מאמן דאלאס מאבריקס למשל, ריק קרלייל, התבטא מיד אחרי הפיטורים של בלאט כשאמר שהוא מתבייש ומובך בשביל ליגת ה-NBA שדבר כזה קורה בכלל, ושזה פשוט מוזר והזוי.
את ההכרה בכישוריו המקצועיים ויכולותיו לעמוד בלחצים אדירים מול הזרקורים הכי חזקים אולי בספורט העולמי, בלאט הרוויח ביושר. פרנצ'ייז כזה או אחר יהפוך את ההכרה הזאת לג'וב נוסף עבורו בליגה (מישהו אמר ברוקלין?) כמאמן ראשי או כעוזר ראשי. מה שבטוח, הג'וב הבא של בלאט יראה לפחות בעיניו, כפיס-אוף-קייק לעומת השנה וחצי האחרונות שלו.
