. מעולם לא היה ללברון מישהו לצידו כמו קיירי. אפילו דוויין ווייד, בתקופה המשותפת עם קינג ג'יימס, לא היה מסוגל לעשות את הדברים שארווינג עושה - כי אז כבר החלה נסיגה ביכולתו והוא סבל מבעיות ברכיים.
בארבע העונות של לברון בסאות'-ביץ', ווייד רשם רק 4 משחקים של 40 נקודות ומעלה בעונה הסדירה, כשהשיא היה 45. כל ארבעת המשחקים הללו הגיעו בעונה הראשונה שלהם ביחד (2010/11). לקיירי כבר יש שני משחקים העונה בהם הוא קלע 55 נק' או יותר, וזה בדיוק מה שג'יימס רוצה. במשך ארבע שנים רצופות, הוא הלך עד לסדרת הגמר בתור מי שמצופה ממנו לשאת את רוב הנטל ההתקפי של הקבוצה שלו. בגיל 30, הוא כבר מתחיל להתעייף, ולא פלא שהוא רושם העונה שיא שלילי בכמות הדקות למשחק.
זוכרים את שלט הפרסומת הענק שהתנוסס בקדנציה הראשונה של לברון בקאבס? "כולנו עדים", נכתב שם. ובכן, ההופעה הבלתי נשכחת של קיירי נגד הספרס הפכה את לברון לעד. הוא היה הכינור השני לכוכב ההצגה.
ארווינג מסוגל לקלוע במגוון כל כך רחב של דרכים, בין אם בחדירות לולייניות לסל (אין שני לו בליגה בביצועים הללו), כדרורים מסחררים שמפנים אותו לזריקות פנויות, או פשוט צליפות מעבר לקשת; זה מוריד את הלחץ מג'יימס, ומאפשר לו להגיע רענן יותר לשלבי ההכרעה. "כשקיירי השתלט על ההתקפה, יכולתי להתרכז בעבודת ההגנה", אמר לברון לאחר המשחק.
וזה לא רק זה. כשהוא היה לצד ווייד וכריס בוש, לברון היה בחברת כוכבים מוכחים שעשו את זה בפלייאוף. ההזדמנות להיות סוג של חונך עבור כוכב עולה בדמות קיירי, קסמה לג'יימס. זה אתגר בו הוא עדיין לא נתקל. המטרה הייתה שארווינג יהפוך תוך שנה או שנתיים לשחקן במעמד לא פחות גבוה מזה שלו עצמו, אבל לא בטוח שאפילו הקינג חזה שזה יקרה כל כך מהר.
אז מה עוד למדנו מהמשחק המשוגע בין קליבלנד לסן אנטוניו?
למדנו ש... הקבאלירס יסיימו את העונה עם ניסיון פלייאוף. נכון, ארווינג וקווין לאב עדיין לא רשמו דקת משחק אחת בקריירה מעבר לעונה הסדירה, אבל בשבועות האחרונים הם עברו סימולציה אחת אחרי השנייה. ואם יש משהו שבלאט וקליבלנד יכולים לקחת מהמשחק בסן אנטוניו, זו הידיעה שהם מסוגלים להתמודד בקרבות הללו, גם במגרשי חוץ קשים. הנצחון הזה היה מרשים אפילו יותר, מכיוון שהספרס חזרו בשבועיים האחרונים להיראות כמו האלופה.
למדנו ש... בסן אנטוניו לומדים מגיל צעיר לשנוא את לברון:
למדנו ש... עושה עוד צעד בדרך להיות ה-כוכב של סן אנטוניו. הוא עדיין לא שם, לא כל עוד השילוש הקדוש של דאנקן-פארקר-ג'ינובילי עדיין בסביבה. אבל אני לא זוכר שראיתי את גרג פופוביץ' הולך באופן שיטתי ומכוון על לנארד, כמו שהוא הלך עליו במחצית הראשונה - ועוד כשמולו לברון. הריצו בשבילו תרגילים, חיפשו אותו בפוסט, הרגישו שהוא חם. לראשונה בקריירה, לנארד קלע 20 נקודות או יותר בשישה משחקים רצופים. הדבר היחיד שחסר כדי שלפופ תהיה מנייה בטוחה לעתיד, זה חוזה שמן בקיץ.
למדנו ש... בהחלט חזר לעצמו. נראה שהפציעה הטורדנית, שפגעה לו בשטף המשחק מאז דצמבר, היא נחלת העבר. אמנם מבט על הסטטיסטיקה האישית של הרכז הצרפתי מראה שהוא רושם את המספרים החלשים ביותר שלו מזה עשור, אבל זה לא ממש משנה אם הוא ייראה כמו הטוני פארקר הטוב שכולנו מכירים כשיגיע זמן הפלייאוף. הוא חזר לנוע בחופשיות, לחדור לצבע ולייצר נקודות עבורו ועבור חבריו. בשבעת המשחקים האחרונים הוא קלע 22 נק' בממוצע ב-54.2 אחוז מהשדה. נורת אזהרה למערב.
למדנו ש... למרות הניצחון המרשים לכל הדעות, משהו בכדורסל של קליבלנד עדיין מציק. באופן אישי אני מאוכזב מהסגנון של הקבוצה. ציפיתי שבלאט, בתור מי שמגיע מהכדורסל האירופי, יידע יותר מכולם כיצד לדמות בקאבס את השיטה של הספרס, אבל כשהאלופה התייצבה כמו מראה מול קליבלנד, היה אפשר להבחין בהבדלים. מה לעשות, כשיש לך סופרטסטארים כמו לברון וקיירי, כנראה שזה פשוט לא ריאלי.
ביותר מדי משחקים העונה, הקאבס משחקים בצורה קבוצתית, מניעים את הכדור ומבצעים תרגילים, ואז ברבע האחרון לברון או קיירי פשוט "אוכלים" את הכדור ועוברים לשחק בידודים, או הירו-בול אם תרצו (עוד סיבה, אגב, לכך שלאב לא בעניינים). קליבלנד במקום הראשון בליגה באחוז הזריקות שמגיעות ממצבים של אחד על אחד - 11.8% מההתקפות של הקבוצה נגמרות בבידוד. זה נתון מדאיג, כי מופע פסיכי כמו שקיירי סיפק, לא יבוא בכל ערב בפלייאוף. בלאט חייב לדאוג לכך שהקבוצה תישאר באותו קו במשך 48 דקות, לא משנה מה הסיטואציה, כי בסופו של דבר, השיטה תנצח ברוב המקרים. גם אם בחמישי בלילה קרה ההיפך.
