היא לא הגיעה מעולם הכדורסל, ואי אפשר להגיד שהענף זרם לה בוורידים, אבל אחרי שנתיים בתפקיד מנכ"ל מנהלת ליגת העל לנשים, גבי בן אליהו מספרת כי המחשבה הכי קשה בעזיבה היא העובדה שלא תוכל לראות כל שבוע משחק ולשבת ביציעים של ליגת ווינר לנשים. בן אליהו נכנסה לתפקיד ב-2013, כשלליגה לא היה עוד מנכ"ל.
"הגעתי לוואקום. ללא חפיפה. ליגה עם יושבי ראש שמה שעניין אותם היו צמד המילים 'איפה הכסף'. זו הייתה ליגה משוסעת שהיה מי שאמר שנקברה בגלל החלטות פוליטיות גרועות. החשיפה היתה שלילית, כולם שאלו אם קיימת ליגה בכלל ואיך היא נמחקה מתחת לראדר".
ובתוך כל הריק הזה, מה עושים כדי להתרומם?
"הצעד ראשון שלי היה לפעול לחשיפה. הדלתות היו נעולות. היינו אוויר בשביל כולם, אז הפעלנו רגולטורים שיעמדו לצידנו. המשימה השנייה – הבאת כסף. גם שני מיליון השקלים שהוקצו מהטוטו היו למעשה 1.4 מיליון, בגלל קנסות עקב אי עמידה בחוזה עם הטוטו וחוסר של יד מכוונת מלמעלה. בנינו יחסים מחדש עם הטוטו. ראו שיש רוח חדשה ולא עסקנות מסורתית. אלא מנהל תקין וביצועים. השבנו כספים אבודים, ייצרנו הסכמים קדימה, עמדנו בכל ההתחייבויות".
ועדיין, את מבינה את האנשים שאומרים שכדורסל נשים זה לא מעניין? זה לא תחרותי?
"אני יכולה להבין שאנשים אומרים זאת. כדי לעניין צריך שני תנאי בסיס: הישגים ודמויות להזדהות איתן ואת זה לא היה שהגעתי. היינו במדרון חלקלק לאחור ועבודת השיקום הייתה קשה. יש קניבליזציה בנושא הזרות. הייתה שביתת שחקניות שפגעה בליגה וגם בעלי הקבוצות לא מנעו את הנפילה. איריס שטרק, יושבת הראש, באה והראתה שיש בעל בית ופתאום לליגה הייתה כתובת".
"אין לי ספק - ההישגים יבואו תוך 3-5 שנים כי נבנית פה תשתית בריאה - אבל הרבה תלוי בתקציבים שיינתנו. בעזרת כסף ושיווק ניתן לייצר כלים ולהצליח. לאיגוד לא כל כך היה אכפת מכדורסל הנשים. הפחתנו את מספר הזרות מחמש לארבע ובדרך להוריד מארבע לשלוש. רוצים ליצור זהות ישראלית, לתת הזדמנות לשחקנית הישראלית אבל זה תלוי בתגמול שנקבל מהטוטו כפי שהם עושים עם כדורסל הגברים והמענקים שניתנים לשחקן ישראלי על חשבון זר לקבוצה".
איפה השיפור? רואים אותו?
" למשל דבר פשוט כמו שאין יותר סלים שתלויים על הקיר אלא על המגרש בלבד. היו קבוצות ללא שחקניות ספסל, כיום התקנון עומד על 9 שחקניות מינימום בכל קבוצה והכוונה לעלות ל-10. כדי להחזיר צריך תכנית אמיתית. התחלנו לייצר חוגי אוהדים לכל קבוצה. הכניסה למגרשים היא חינם, יש עליה ברמה בעיקר דרך רמלה ואשדוד שעושה חייל באירופה, רואים עליה רציפה בכמות הקהל. כדורסל הנשים הוא קהל משפחתי זה משחק לא אלים, קבוצתי ואסתטי וגם שעות הצפייה הן משפחתיות וזה היה חשוב לנו. המנהלת צריכה לתת את כלים אבל הקבוצות חייבות לדאוג בקהילה שלהם להביא קהל וליצור זהות".
למה אין עוד מועדון כמו רמלה? עם קהל והצלחות מקצועיות?
"הסיבה שאין עוד רמלה בסל הנשים זה שאין לנו מספיק קבוצות פריפריה וכדי ללכת לשם אנחנו צריכים הצדקה. מקומות ללא גברים או שיש בהם וואקום של ספורט כמו שהיה בעבר בכרמיאל. בעיר כמו ערד, למשל, שווה לבנות קבוצה אבל צריך כסף. זה מעגל קסמים שחייב לשבת על תשתית יציבה. זה יעד שהוא לא מיידי. קודם כל צריך להקצות כסף ושתקציבים ציבוריים יתקבלו בדיוק כפי שמגיעים לגברים. שיהיה כסף אוכל ללכת עם זה לראש עיריית ערד".
כדורסל הנשים באמת מקופח?
"בחלוקת הכספים מול הגברים יש אי שוויון זועק שחייב להיות מתוקן. ברור שכולם רוצים ללכת עם מותג מנצח ולשם אנחנו שואפות. צריך להיות אטרקטיבי כדי שספונסר יידע שיש לו בסיס למותג שיעבוד איתו. בטוטו יש חלוקת כספים שאינה שוויונית עם עיוותים עצומים והיא לא עומדת בעיקרון השוויון מגוף תמיכה ציבורי. זה מהלך כולל שאנו פועלות אליו".
אז למה את עוזבת אם את באמצע תהליך?
"היינו דור מייסד, התנענו רכב שהיה ללא מנוע והתחלנו לנסוע, עדיין לאט אבל נוסע. הליגה בשלה לעבור למהלך הבא כי יש יסודות שאיריס ואני העמדנו. לעיתים הרגשתי שאני נלחמת בהנהלות, שהגוף שאני מייצגת הולך נגדי. היו חשדניים כלפינו בתחילה וכעת ביקשו שאשאר וזו המחמאה הכי גדולה. אמשיך ללכת למשחקים גם עם הבנות שלי. יש לי בת בכתה ד' שמשחקת כדורסל. זה ענף שהתאהבתי בו בטירוף ויש בי תשוקה עזה אליו".
איך רותמים את כולן ללכת קדימה ולא חזרה לאחור, למשל אורנה אוסטפלד?
"אורנה היא מוסד עם ידע וניסיון אבל חבל שלא הצלחתי לרתום אותה איתנו לדרך. דור המייסדים לא השכיל להבין שכללי המשחק השתנו. חייבים להבין שאם לא יהיה פה שיתוף ועבודת צוות, כל אחד ימות לבד. ואלו צמתים שחייבים להתאחד בהם. עימותים רק ידרדרו אותנו שוב לתהום. אסור שהפוליטיקה הישנה תחזור ותנהל את העסק. צעד קדימה יהפוך לשלושה צעדים לאחור".
