די לשבת ביציע ולראות ממול את פיני גרשון ליד ספסל אחד ואת עודד קטש ליד ספסל אחר, כדי שחושיו של אוהד כדורסל שרוף יתחדדו ותחושה של זמנים אחרים ירחפו באוויר. השניים האלה אחראים למשחקים גדולים ולרגעים בלתי נשכחים. פעם, לפני 15 שנים, כמאמן ושחקן, הם אפילו שיתפו פעולה יחד בגמר הפלייאוף מהצד של הפועל גליל עליון נגד מכבי ת"א.
הערב הם יעמדו זה מול זה ולא בפעם הראשונה, כאשר ההבדלים ביניהם ברורים: גרשון השיג את כל התארים האפשריים, קטש אפילו לא אחד. גרשון מאמן מזה עשרות שנים, וקטש, שפרש מכדורסל לפני שש שנים ועוד קודם לכן לא שיחק במשך ארבע שנים נוספות, מצוי בתחילת דרכו כמאמן. האם הוא יהיה מאמן לכל החיים כמו גרשון? עד לפני שנתיים-שלוש נדמה היה כי התשובה שלילית, אבל ההחלטה שלו להישאר בתחום והיכולת לעמוד מחדש על הרגליים אחרי התקלה במכבי ת"א מעניקה תחושה שהוא כאן כדי להישאר, גם אם דרכו מחוץ למגרש שונה משל רוב המאמנים.
השניות שאחרי הניצחונות שהעלו כל אחד מהם לגמר ביטאו שוני גדול גם בעמדת המוצא שלהם נכון להיום. קטש היה מאושר, ראו זאת על פניו כאילו שורטט עליהם אות הניצחון. גרשון, שמעולם לא הפסיד אף משחק בחצי גמר באיזשהו מעמד מאז ימי הפועל גליל עליון שלו ב-1993, היה עסוק בעימותי אגו וכבוד עם אריק אלפסי.
פיני עייף. כבר עשור שלם הוא מדבר על הרצון שלו לפרוש. אולי זו דרך להוריד מעצמו לחץ, אולי סתם בדיחה שחוקה שכבר לא מצחיקה אף אחד, אם כי סביר מאוד להניח שהוא מתכוון לכל מלה. העומס בתפקיד שלו גדול, הלחץ במעמד שלו עצום. כבר מזמן שיש לו יותר מה להפסיד מאשר מה להרוויח. פעם הוא היה האיש שמגיע כדי לזנב, לקחת תואר לגדולים. היום הוא הגדול בעצמו. ברור שהוא נהנה לעמוד במקום שבו הוא עומד, אבל להיות האיש שרודפים אחריו כל הזמן, ורוצים לחבוט בו ולהפיל ולהכשיל אותו זה תענוג קטן מאוד. תענוג מפוקפק. צריך עור של פיל והמון אורך רוח. לגרשון לא תמיד יש את זה ואחרי כל כך הרבה שנים במקצוע הוא עלול לאבד עניין וריכוז במהירות.
אבל שלא תהיה טעות. הניצוץ הכי קטן עדיין מדליק ומעיר אותו. אריק אלפסי פתח פה על מכבי ת"א לפני חצי הגמר והלך עם האמת שלו, ובאותם רגעים היה ברור שגרשון, שחי מדברים כאלה, כבר לא יגיע למשחק נגד נתניה רדום. הוא עמד על הקו ודרש מהשחקנים שלו עוד ועוד, ואחר כך גם המשיך עם הסיפור האישי והקבוצתי עמוק אל תוך מסיבת העיתונאים שאחרי המשחק.
מי שעוד יכול להעיר את גרשון אחרי כל כך הרבה שנים על הקו הוא דריק שארפ. הקפטן שבעונות האחרונות משחק פחות ופחות, עדיין מקבל נתחי זמן מכובדים במשחקי הכרעה בליגה ובגביע. שארפ הוא מסוג השחקנים שמדליקים לא רק את הקהל אלא גם את המאמן, שזקוק לריגושים אחרי עשרות שנים בליגה ובמיוחד לאחר תום עונת היורוליג וכשמגיעה הישורת האחרונה של העונה.
מקצועית, יש תחושה של דריכה במקום במכבי ת"א בעונה הזו. הקבוצה נבנתה אמנם מחדש, אבל סך חלקיה נותן פחות מהשלם שקיוו לו. כבר עכשיו ברור שגרשון, בהנחה שיישאר על פי חוזהו, ינסה כנראה לבצע כמה וכמה שינויים בסגל השחקנים.
החוסר המשמעותי ביותר במכבי, זה שגם עלה לה במקום בפיינל פור של היורוליג, הוא היעדר סנטר ברמה גבוהה ורכז ראשון שאינו מהדרג הבכיר ביותר. את הבעיות האלה מנסה גרשון לפתור באמצעות אלתורים: גרין כסנטר מאז פציעת לאזמה, ופניני ובלות'נטל בעמדה מספר 4 מאז שחרור לאמפה.
בעמדת הרכז, מרגע שהוברר שאנדרו ויזנייבסקי הוא לא הדמות המתאימה לשמש רכז ביורוליג ל-25 דקות במשחק לפחות בקבוצת צמרת, נכנס דורון פרקינס לתמונה והיום מכבי נהנית, או נפגעת, מרכז דו-ראשי ומשני סגנונות אישיים שונים שלוקחים אותה למקומות אחרים.
ובקיצור, לפעמים זה עובד, לפעמים לא, וברור לגמרי שמדובר באלתור שנועד לסיים את העונה בשלום ותו לא. בעונה הבאה העמדות האלה ייראו אחרת. והאחריות? כמו בניצחונות, גם בבעיות – של המאמן.
בניגוד לשחקנים מסוימים במכבי ת"א ("עוד אימון אחד, עוד משחק, עוד תואר לזכות בו" אמר אלן אנדרסון) שמגיעים עם הלשון בחוץ, אם כי יעשו כמובן הכל כדי לנצח הערב, בגלבוע/גליל יש תחושה אחרת. מכבי, וגם גרשון, רוצים לזכות בתואר המי יודע כמה בעיקר כי צריך וחשוב וחובה, וכי אסור להפסיד. גלבוע/גליל ועודד קטש הולכים על זכיה כי זו הזדמנות פז, כי המעמד לא מוכר להם, כי מי יודע מתי תגיע הזדמנות נוספת.
קטש ינסה לקחת את התכונה הבולטת ביותר שלו, שקט נפשי, כדי להחדיר בשחקנים שלו את המשמעויות הנכונות. השקט הזה לא עזר לו בחודשים הספורים שעשה כמאמן מכבי ת"א לפני כשנתיים וחצי, אולי בגלל היותו בוסר ואולי בגלל הניגוד העז בינו לבין המערכת הרוחשת, אבל העונה הנוכחית עזרה לו להיבנות מחדש ולהשתפר. הוא עובד היום עם ליאור ליובין, מהרכזים האינטליגנטיים והמוכשרים ששיחקו בארץ. גם ליובין הוא שחקן שקור רוח ושקט הם תכונות שאפיינו אותו כשחקן.
בגלבוע/גליל הלחץ אינו גדול מדי. מקומו של קטש שם מובטח וכבר שנים שחיים אוחיון נותן לו קרדיט שכל מאמן יכול רק לחלום עליו. קטש יהיה שם ככל שיחפוץ, ועד לרגע שבו ירגיש שמיצה את העניין והוא מעוניין ללכת הלאה. גרשון הגיע למעמד הזה במכבי ת"א בגיל 50 בערך הרבה בעיקר בזכות הישגיו המרשימים, ולא בזכות אופיו ואישיותו. קטש עושה את זה בגיל הרבה יותר צעיר בלי הישגים ותארים יוצאי דופן, ובעיקר בזכות הכריזמה האישית שלו.
הגב הרחב הזה מאפשר לו לקבל כמעט כל מה שהוא רוצה העונה, כולל חיזוקים ושינויים ושיפורים לאורך עונה. גם גל מקל, גם מרכוס קאזין, גם אריק דניאלס שכמעט לא משחק. הוא קיבל כל מה שצריך כדי לעמוד הכי נכון, בעיניו, מול מכבי ת"א ברגע האמת, והנה הרגע הזה מגיע בדיוק כפי שתכנן. תחת קטש הקבוצה הזו שיחקה כדורסל מתואם ויפה, הגנתית והתקפית, לאורך רוב העונה.
קטש וליובין לא היו שחקני הגנה גדולים, ממש לא. במובן הזה מעט משונה לראות אותם עומדים בראש קבוצה שיש לה פוטנציאל התקפי נהדר שמתבסס – כמה טבעי – על שימוש נרחב בפיקנרול, ומסבירים לשחקנים את חשיבות ההגנה. שניהם היו כחושים וחלשים פיזית כשחקנים, ודווקא הם אלה שיצטרכו להעביר לשחקנים שלהם את המסר הערב: פיזיות ואגרסיביות הן הסיפור המרכזי הערב, לא פחות מכל כלי מקצועי ומצ'-אפ כזה או אחר על המגרש.
אסור לאפשר למכבי ת"א לרוץ ולהיות ראשונה לכל כדור. אסור להיכנע בקרבות על עמדה בצבע, אסור לשחק ברכות או כאילו יש מחר. אסור גם להיקלע לפיגור מהיר כמו ברק נתניה בחצי הגמר, כי אז יושקעו כל האנרגיות בניסיונות לחזור למשחק וגם אם המטרה תושג – לא יישארו כוחות כדי להכריע את המשחק.
על פניו, עומדת לדיון השאלה האם יש לקטש הניסיון הדרוש כדי להסביר לשחקנים שלו את כל אלה, ולהעמיד בפניהם תמרורי אזהרה ברורים של מה צריך ומה אסור לעשות נגד מכבי ת"א הערב. מעשית, לניסיון לא תמיד יש חשיבות מכרעת ומקרה מיקי דורסמן נגד צביקה שרף בגמר 2008 הוא אולי ההוכחה החותכת לכך. לפעמים, החיבור בין המאמן לשחקנים, ההקשבה, המגע, המלה הטובה, הנזיפה הנכונה ובעיתוי הנכון – יכולים לתת הרבה יותר מאשר עשרים שנות אימון ברזומה. נראה שלגלבוע/גליל ועודד קטש יש את זה העונה, אבל הסיפור רחוק מלהיות בידיים שלהם בלבד.
פיני או עודד, קטש או גרשון? בלילה נדע.
