מחוץ להיכל עוד אפשר להבחין במנכ"ל מנהלת הליגה עדלי מרכוס, מצוחצח מכף רגל ועד ראש ומשוחח בניחותא עם קולגה. בתיאוריה זה היה הזמן שבו הוא היה אמור לעבור מטלפון לטלפון, לוודא הגעת אוטובוסים מלאים באוהדים, להתראיין בהתלהבות בערוץ הספורט ולקרוא למי שנמצא עדיין בבית להגיע (מרוב עודף כרטיסים אפילו הספסרים הכריזו על מבצע 4 ב-100). בפועל שום דבר מהשממה המדכאת שהתרחשה סביבו לא נראה שהשפיע על מצב רוחו המרומם. אם אף אחד לא שמע על פתיחת עונת הכדורסל עד עכשיו, מה הטעם להתחיל להתרוצץ שעה לפני הג'אמפ? למה שעשרת אלפים אוהדים ירימו את הגג בהיכל כשהם יכולים להרים את המסך לכוכב הבא? פייר? אם זה לא היה כל כך לא נעים, גם מרכוס היה נשאר כדי לשחק "עבר", "לא עבר" בסלון. דווקא די מגניב הקטע הזה.
מי יודע מיהו הקפטן של הפועל?
למרות ששמעון מזרחי ממש לא יסכים עם הקביעה הזאת, הרעיון מאחורי הקמת מפעל "גביע הליגה" לא היה להוסיף עוד תואר ממשי להתחרות עליו. הרציונל היה לחגוג את פתיחתה של עונת כדורסל חדשה באווירה כיפית ונטולת לחץ. לאפשר לאוהדים לקבל טעימה ראשונה מהשמות החדשים, לחמם את הגרון ובעיקר להיזכר כמה כיף זה להגיע לאולם ספורט אחרי עוד יום עבודה (או יום לימודים) מייגע. לא צריך להיות גאון גדול בשיווק כדי לעשות מערב כזה קרנבל: מחלקים כרטיסים במחיר סמלי לבני נוער מכל רחבי הארץ (מתוך ההיגיון לבנות את דור העתיד של האוהדים), מארגנים הסעות ודואגים למופע מחצית של אמן פופולארי, שימשוך גם את מי שפאסט ברייק ופיק אנד רול לא ממש נמצאים במערכת שלהם. אה כן, ויהיה נחמד גם לפרסם כמה ימים לפני כן שכל האירוע באמת מתרחש. מודעות היא חלק חשוב בתהליך.
הקונספט מהפכני: בכל הפסקה של המשחק עולות "המלאכיות" לפרקט לבושות בפלנלית וחצאיות עור צמודות באורך שהפך כל צופה לגניקולוג בפוטנציה, ומנהלות תחרות מרתקת בין שני אוהדים ברי מזל. אחרי ששאלו את הילד בחולצה הצהובה-כחולה את מי הוא אוהד, ואחר כך את הילד בחולצה האדומה בעד מי הוא הן פנו לחידון קשה במיוחד. "מיהו הקפטן של מכבי?", שואלת אחת מהן את האוהד עם הצעיף הצהוב לצווארו בטון שממנו משתמע כאילו זה עתה הקריאה את שאלת ראש הממשלה בחידון התנ"ך. "ומיהו הקפטן של הפועל?", שואלת חברתה את יריבו לבוש החולצה האדומה. בצירוף מקרים בלתי נתפס שניהם מנחשים את התשובה נכון. "שניכם זכיתם!" מכריזה המלאכית השלישית ונותנת את האות לריקודי הורה סוערים ביציע. דרמה כזו לא נראתה כאן מאז הפרק האחרון של "שובר שורות".
טובת הענף עלק
משיטוט קצר ברשת גיליתי שפרויקט "המלאכיות" דווקא זכה לסיקור תקשורתי נרחב. מיטב מדורי הרכילות בשפה העברית דיווחו בהתרגשות על כך ששלוש יוצאות ריאליטי יפזזו על הפרקט בנוקיה במשחקי הליגה השנה. כדורסל? את מי זה מעניין? למה שמישהו מהארגון שכל מטרתו היא לשווק את המוצר הזה יטריח את עצמו? לא ביג דיל, כולה פתחנו עונה, וגם זה כי התחייבנו לספונסרים. מעניין אם מישהו בפרויקט המלאכיות עצר לרגע כדי להביט ברחבי ההיכל הריק במהלך המשחק. מעניין אם מישהו שם לב שמי שכן טרחו להגיע היו אוהדים צעירים מאד או כאלה שנמצאים שם כבר מכוח האינרציה. מעמד הביניים של האוהדים כבר מזמן מדיר את רגליו.
כל כך הרבה טרמפיסטים קפצו בשנים האחרונות על עגלת "טובת הכדורסל הישראלי", אבל אף אחד מהם לא טרח להשקיע מחשבה בחיבור שלו אל הקהל. לפני שחקנים ישראלים, לפני תחרותיות, לפני סיסמאות נבובות, האוהד הישראלי פשוט נהנה היום מחלופות טובות בהרבה מאשר בעבר. כדי לגרום לו לעזוב את השלט או להעדיף משחק על סרט בקולנוע, נדרשים מאמץ מחשבתי ויצירתיות, נוכחות תקשורתית ושינוע זמין. בלי האוהדים, כל מה שיישאר בקרוב ממה שהיה ענף הייצוג מספר אחת הוא שלוש מלאכיות עצובות ופרס שאף אחד כבר לא רוצה.