קשה לומר שמישהו מופתע. גם האוהד המושבע ביותר של בני השרון היה חייב לצפות למשחק כזה. אולי ההפרשים במפגשים עם מכבי העונה הטעו ונתנו תחושה שיש כאן צ'אנס לפייט. אבל באמת שאין.
כן, מכבי ניצחה את בני השרון שלוש פעמים העונה בהפרש ממוצע של 7 נקודות בלבד. אבל אם בגמר הגביע היה אפשר לייחס את התוצאה הצמודה ללחץ של השחקנים של מכבי, ששמעו את הרעב הגדול לגביע ראשון מאז 2006, בליגה היה זה משהו אחר.
קוראים לזה שאננות, פשוט מאוד. לא שאננות שונה מזו שמכבי הציגה מול יתר קבוצות הליגה (למעט, אולי, הפועל ירושלים), אבל כזו שניכרת יותר על פני השטח בגלל סגנון המשחק והסגל שמעמיד דן שמיר.
העובדה שמכבי סבלה מחולשה בצבע ביורוליג לא אומרת שבליגה זה לא יכול לקרות. אלא שמה לעשות, בליגה מעטות הקבוצות שנהנות משחקנים ברמה של סם קלנסי, שון ג'יימס ופי. ג'יי. טאקר.
לכן השאננות של אלן אנדרסון, דורון פרקינס ושות' בולטת מול החבורה מהשרון. כי החולשה המנטלית של הגארדים מצטרפת לנחיתות ברורה בקו הקדמי וכך נוצר יתרון לא קטן לדן שמיר. ברגע שהכוכבים מתעוררים, הוא נמחק.
הערב לא רק שהשחקנים המובילים הגיעו דרוכים וחדים, מכבי הגיעה, אולי בפעם הראשונה העונה, מוכנה למשחק ליגה כאילו הוא משחק יורוליג. פיני גרשון ושרון דרוקר שמו דגש חזק על רון סטיל, מתוך ידיעה שאורי יצחקי לא יהיה זה שינצח אותם. טאקר (אחוזים מחרידים) אולץ לזריקות מבחוץ, לא ממש הצד החזק שלו, ואילו הביגמנים קלנסי וג'יימס נמחקו תוך שימוש חכם באזורית.
אפילו אורי יצחקי, שהיה נקודת האור הבולטת בבני השרון, היה עסוק יותר מדי בקרבות עם גיא פניני. הפורוורד של מכבי יכול להרשות לעצמו להתרכז בדברים האלה לא מעט (הלוואי והוא יפסיק), כי לידו יש כל כך הרבה שחקנים מובילים. אבל כשיצחקי מתרכז בזה, וכל השאר לא ממש פוגעים, ככה זה נראה.
מכבי בדרך כלל מנצחת את היריבות בארץ מפני שהיא יותר מוכשרת, יותר גבוהה, יותר מהירה וכו'. הפעם היא ניצחה בגלל כל אלה, אבל גם כי היא היתה יותר חכמה.
הכתוב הינו טור דעה.
