שנתיים וחצי עברו, פחות או יותר, מאז בא לסיומו הקטע הקצר של עודד קטש כמאמן מכבי ת"א, וכעת הוא חזר שוב למעמדו שמלפני האירוע ההוא.
זה לא רק הניצחון על הפועל ירושלים אמש (שלישי) שמיצב אותו מחדש באותה עמדה מצוינת בהיררכיית המאמנים הישראלים, וגם לא המינוי לתפקיד עוזר מאמן נבחרת ישראל.
זו הדרך הנהדרת שהוא עשה עם גלבוע/גליל לאורך העונה הזו, היכולת לנתב קאדר רחב של שחקנים כרצונו, לעמוד בפני נפילות ומשברים ולהתעלות ברגע הנכון. קטש סוף סוף מגיע לגמר ראשון בקריירה שלו כמאמן.
בחלקים גדולים מהעונה הציגה גלבוע/גליל משחק נהדר, מתואם, שיודע מה הוא רוצה מעצמו. שימוש מאסיבי בפיקנרול, בהגנה חזקה, ביתרונות אתלטיים ובתיאום בין גבוהים שנעים מצויין בלי כדור. לצד קאדר זרים רחב מדי, נשמר גם קו קידום הישראלים דוגמת אלישי כדיר, גל מקל, גוני יזרעאלי ודגן יבזורי, שהוא מקרה קלאסי לשחקן שבא מלמטה והתקדם בחסות החוק הרוסי, בצירוף מאמן תומך שמאמין ביכולתו.
נגד ירושלים הצליח קטש לקבל את התנופה למשחק הקבוצתי משחקני המשנה דווקא ולא מהכוכבים. הוא אמנם נהנה באחרונה מחזרה לכושר בדיוק בזמן מצד ג'רמי פארגו ודיון דאוול, ועדיין מחכה ליום בו אייזאה סוואן יזרח, אבל מי שהכשירו את הרקע לבריחה מירושלים היו גוני יזרעאלי, מרכוס קאזין ודגן יבזורי, ב-50 אחוז מהשלוש, בדיוק כמו שהוא יכול ויודע.
כשאלה עשו את שלהם, היה קל יותר לקבל את האלמנטים האחרים: הדומיננטיות המרשימה של בריאן רנדל בהגנה, הנקודות הקלות של אלישי כדיר, הדקות הטובות במחצית השניה של גל מקל וההתבלטות של פארגו, שעושה רושם שנהנה שוב מביטחון עצמי רב ומשמש מפתח גדול למשחק מול מכבי ת"א וצמד הרכזים שלה, אנדרו ויזנייבסקי ודורון פרקינס.
ירושלים מסיימת עוד עונה של קרוב, של ליד, של כמעט. היה משהו חסר בקבוצה זו, ועושה רושם שלא היה בה אפילו שחקן אחד שלם. כמעט כל אחד מהשחקנים מצטיין בתחום אחד אבל לוקה באחר או ביותר מרק אחד. גיא גודס לא הצליח לחבר את הסגל הזה לרצף מרשים, למעט אולי הסדרה נגד מכבי ראשל"צ שהיא בסופו של דבר קבוצה בינונית. ולכן, ירושלים תצא לדרך חדשה ולא מן הנמנע, ואולי אפילו צפוי, שקטש יהיה המאמן הבא שלה כדי לנסות את יכולתו במועדון גדול ויומרני יותר. נראה שהזמן בשל לכך.
היו לירושלים יותר מדי עליות וירידות, יותר מדי נפילות תוך כדי משחק עצמו ולא רק בתוך עונה. במעמדים הגדולים באמת, כמו אתמול, היא היתה רחוקה מיכולת ההכרעה ההתקפית הפוטנציאלית שיש לה בידיים של שחקנים כמו טריי סימונס ופו ג'טר. גם העובדה ששחקן כמו שרון ששון הלך לאיבוד בתוך העונה וסיים אותה, כנראה, כישראלי המאכזב של העונה, ודאי שלא שיחקה לטובתה.
ירושלים צריכה לשמור על אוחיון-נעימי-קוקיה, לצרף ישראלי בולט נוסף, אולי כדיר, ולחפש שחקנים שאפתנים וצעירים בשוק הזרים. גם את ליאו ליונס כדאי להשאיר, הוא ילמד מהניסיון ויש לו פוטנציאל מצויין לטווח ארוך.
מכבי ת"א מול נתניה: לא כוחות
ובמשחק השני - לא כוחות. חברו כאן כמה וכמה עניינים: הסערה שעורר משחק מספר 5 נגד בני השרון סביב עניין השופטים, האמירה של דייויד פדרמן אחרי הסדרה והעימות בין אריק אלפסי ופיני גרשון, יחד עם המבוכה שמכבי נקלעה אליה כתוצאה מסף-הדחה אליו הגיעה בסדרה נגד בני השרון, עוררו את המערכת כולה. גם בלי כל אלה מכבי עדיפה על נתניה בהפרש דו-ספרתי בכל ערב נתון, ובסופו של דבר הפערים באו לידי ביטוי החל מהרגע הראשון.
כדי לפרק את נתניה היה צורך לנטרל לפחות אחד מטריו הזרים שהוביל אותה לאורך כל העונה, ולהפיל אחריות בקליעה על שמוליק ברנר. פינוק נסגר היטב בכל ניסיונות החדירה שלו לסל, וושהאם קיבל יד חופשית יחסית ומרקו קילינגסוורת' היה הזר התורן שמאבד גובה מול מכבי. זה נשמע פשוט, וכמו שזה נשמע – ככה זה גם בוצע.
הכבוד שהוענק לנתניה לפני המשחק נשען על יכולתה לאורך כל העונה, כמו גם על העובדה שניצחה בפלייאוף את חיפה בלי יתרון ביתיות. אבל זה היה כבוד עד לגבול מסוים כי היה סיכוי קלוש שבקלושים, ואת זה ידעו כולם מהרגע הראשון, לשחזור הניצחון ההוא באולם ישורון לאחר שתי הארכות (103:114).
אז זו היתה מכבי אחרת, טרודה בין ליגה ליורוליג, נטולת הפסדים, שאננה ורדומה, שאיפשרה ערב חסר תקדים שבו קלעו נגדה שלושה שחקנים 86 נקודות. ערב שלא חוזר פעמיים בעונה אחת. הפעם זה לא היה אפילו קרוב.
במשחק מול נתניה כמעט שאין למכבי צורך להפעיל משחק פנים. סמוך מאוד לסוף העונה מכבי ת"א מבססת את עצמה כקבוצה של גארדים ופורוורדים, כשהיא כמעט נטולת משחק פנים. היחיד שעוד מראה משהו שדומה לזה הוא ד'אור פישר, אבל הקבוצה נעזרת בו מעט מאוד ביחס למה שהיא יכולה לעשות.
הכדורסל כאן הוא פשוט אחר. הערב, למשל, בפתיחת גמר הפלייאוף היווני, יעלו זו מול זו פנתינאייקוס ואולימפיאקוס, כאשר בשורות כל אחת מהן חמישה שחקנים בגובה 2.06 מטר ומעלה. אנחנו נקבל גמר עם פחות התנגשויות פיזיות ומשחק חוץ דומיננטי מאוד בשתי הקבוצות.
בליגה שלנו, שבה יש קבוצות קצרות כמו נתניה, או נטולות משחק כוח כמו גלבוע/גליל, זה מספיק ברוב המכריע של המקרים. מכבי משכללת את משחק הגארדים שלה, מגבירה קצב, מגיעה לזריקות חופשיות ואחוזי הקליעה של גיא פניני לשלוש הם בהחלט משהו שלא רואים בכל עונה משחקן ישראלי.
הקבוצה הזו צריכה חופש ארוך כדי להירגע מעונה לא הכי חלקה בעולם, אבל הרעב לתואר הוא גדול במיוחד אחרי הכישלון נגד פרטיזן בלגרד והתחושה, שחוזרת על עצמה מדי פיינל פור בשנים האחרונות, שכל העולם ואחותו, בתוך הליגה ומחוץ לה, נלחם כדי להפיל את מכבי ת"א. אגב, תחושה שבהחלט יש לה בסיס.
