בסוף הניצחון 73:84 על הפועל ירושלים, אמר מאמן מכבי תל אביב דיוויד בלאט בצניעות שהצהובים היו "קצת יותר מדי טובים" בשביל הפועל ירושלים. הוא התכוון כמובן למאצ'-אפ הספורטיבי, אבל לחלוטין ניתן לומר שהקבוצה המצליחה של בלאט הייתה גם טובה מדי בשביל הקהל המקומי.
תקראו לזה עניין של חינוך, תקראו לזה חוסר ספורטיביות, תקראו לזה לא לדעת להפסיד בכבוד אבל הקהל של הפועל ירושלים מצליח לשבור שיאי גועל בכל פעם שהוא פוגש את מכבי תל אביב. וחבל, במקום להפוך להיות אלטרנטיבה אמיתית, הקבוצה האדומה מהבירה הפכה לבדיחה.
תקראו לזה אימפוטנציה, תקראו לזה להגיע לבאר ולא לשתות, אבל בעוד האוהדים הנפלאים של הפועל חולון זכו לראות את קבוצתם זוכה באליפות וגביע בתוך שתי עונות, והאוהדים מהצפון הוסיפו עוד טבעת אליפות לארון של עמית גל – דווקא הפועל ירושלים, שבמיוחד בשבילה המציאו את שיטת הפיינל פור הישראלית – ממשיכה לגמור בחוץ.
תקראו לזה קארמה, תקראו לזה עונש משמיים, אבל על כל כאפה שחטף גיא פניני בגב מהחוליגנים מאחורי הסל במלחה הוא רשם נקודה לזכות מכבי. ליאור אליהו שחרר צ'אקה קלילה על כל יריקה ומכה שהוא קיבל. בסופו של דבר, זה היה (עוד) אחד מהמשחקים הקלים של מכבי העונה, אם כי הפעם היה גם מדובר באחד המשחקים המגעילים שהיא נאלצה להשתתף בהם.
ואיזה מסכנים האוהדים?
הלוואי ויכולתי להגיד שמדובר בקשר שתיקה של עיתונאים, אבל זה כבר הרבה מעבר לשתיקה. כשהאוהדים הפרימיטיביים האלה חוזרים הביתה וקוראים בעיתונים שהתקשורת האנטי-מכביסטית כינתה את העידוד שלהם "נפלא" במקום לבקר את ההתנהגות הדוחה שלהם, הם באמת מאמינים שהם כאלה נפלאים.
אז בואו נשנה את התפיסה. לא כל קהל שעושה רעש ובלגן הוא קהל טוב. קהל ששר "שיהיה לכם סרטן" או "שתהיה לכם שואה" הוא לא קהל נפלא. קהל שזורק חפצים למגרש וגורם להפסקתו ללא הרף הוא לא קהל תומך. אוהדים שיוצאים מהבית ונוסעים למגרש כדורסל במטרה לפגוע פיזית בספורטאים - מקומם לא במגרש כדורסל – אלא בכלא.
הטענות הם כמובן לא ספציפית כלפי אוהדי הפועל ירושלים, אלא כלפי כל קהל שמראה סימני אלימות, קורא קריאות הסתה גזעניות וזורק חפצים למגרש. אין לזה מקום בשום ליגה מקצוענית, וצריך לגנות את זה בכל דרך אפשרית.
עניין של ספורטיביות ומכביזם
השאלה האמיתית היא בשביל מה מכבי תל אביב צריכה את זה? למה הצהובים צריכים להיגרר למשחקים בהם הם פוגשים יריב לא ראוי, ובנוסף יש פוטנציאל אמיתי לפציעות של שחקנים (גם מצד הקבוצה היריבה וגם מצד הקהל). בשביל מה הם צריכים להישאר בכלל על הפרקט לאחר ששני שחקנים נפגעו פיזית מהקהל של היריבה?
כי זאת מכבי תל אביב.
שיטת הפיינל פור של הקופליגה מוציאה את כל העוקץ מהעונה הסדירה, אבל הצהובים ימשיכו לנסות לנצח כל משחק כאילו הוא החשוב ביותר. עניין של ספורטיביות. השופטים מתעלמים מפגיעות מכוונות בשחקנים, ועלולים לסכן אותם לפני משחקים קריטיים באירופה, אבל השחקנים ממשיכים לזנק על הפרקט. עניין של מחוייבות.
שוברים את הכלים, אבל כן משחקים
את ההבדל במהות הספורטיבית של שתי הקבוצות אפשר לראות בשידורים החוזרים של המשחק המפורסם בין הקבוצות מעונת 2002. ירושלים אירחה אז את מכבי במלחה, וקצת לפני סיום המחצית החליטה הנהלת הקבוצה להוריד את השחקנים לחדר ההלבשה ולפוצץ את המשחק, הכל בגלל שריקה של השופטים שלטענת הקבוצה הייתה לא נכונה.
מאמן מכבי תל אביב דאז, אחד דיוויד בלאט, נשאל בסיום אם הוא מבין מה גרם להפועל ירושלים לפוצץ את המשחק. הוא אמר שהוא מבין מה קרה, אבל לא מבין למה זה קרה. "אנחנו רוצים לקדם את הספורט ולקדם את הכדורסל", אמר מאמן הצהובים, "אם אנחנו רוצים להיות ליגה מקצוענית ואנשים רוצים לבנות את הכדורסל ולקדם אותו, אז דברים מהסוג הזה לא יכולים לקרות, בטח לא במשחק כל כך מרכזי של מכבי נגד ירושלים. אני לא שופט מה הסיבות למה שקרה, אבל חבל. זה לא ספורטיבי".
זה אולי נשמע כמו סיסמאות, אבל במכבי תל אביב באמת מאמינים בזה. בגלל זה לאף אחד על הספסל הצהוב לא עבר בראש לרדת מהמגרש אחרי ששני שחקנים נפגעו מהקהל המקומי. בגלל זה במכבי תל אביב אף פעם לא הציבו אולטימטומים או איימו באי-הופעה לליגה למרות שבמשך שנים נעשתה לקבוצה דה-לגיטימציה ונחקקו חוקים שניסו לפגוע בה בכוח.
יכול להיות שבגלל זה מכבי תל אביב היא מועדון הספורט המצליח ביותר בישראל אי פעם. יכול להיות.
