כמעט שהתרגלנו לקרוא לו היכל נוקיה, אבל בשבועיים האחרונים האולם הביתי של מכבי תל-אביב חזר להיות "יד-אליהו", וכפי שאמר המשורר ארל'ה וויליאמס – "אף אחד לא מתעסק עם מכבי ביד". החורף הגיע ועמו הטירוף, שחזר להיכל, ואני לא מתכוון להופעה של קובי פרץ באמצע השבוע באותו מקום.
האווירה בהיכל הספיקה אתמול כדי לנצח בהילוך שני 62:72 את אפס פילזן. בשבוע שעבר זה נגמר בניצחון ענק של הצהובים על ריאל מדריד. לקהל של מכבי יש חלק חשוב בחזרה מהמתים הזאת של הקבוצה שרק לפני חודש כל הפרשנים הספידו אותה ודרשו את ראשו של מאמנה.
לא רוצים אדום במכבי
כחלק משיתוף פעולה שיווקי עם רשת חלב מפורסמת, המעודדות של מכבי נכנסו למגרש בפסק הזמן האחרון של הרבע הראשון כשהן לובשות תלבושת מסורתית של חלבניות הולנדיות, כולל חצאיות אדומות. הקהל של מכבי הוכיח השנה בגרות והראה שהוא מסוגל לספוג הרבה מהקבוצה שלו – דרך הפרידה המתוקשרת מרענן כץ, בנק פנאן והשחרורים של מקל ולאמפה – אבל מעודדות אדומות זה כבר באמת יותר מדי.
התגובה הייתה כמעט מיידית. 11 אלף איש נעמדו תוך שניות וקראו בוז לילדות ההמומות שהמשיכו לרקוד אל מול הקהל הביתי העוין. הטורקים לא הבינו מה קורה, אולי הם חשבו שהשגריר החדש בדיוק נכנס להיכל. הרי באירופה נהוג שלכל קבוצה יש כמה צבעי חולצות. בברצלונה, למשל, משחקים בצבעי הבלאוגרנה (כחול-אדום) אבל במשחקי החוץ לובשים לעתים מדים כתומים, שחורים, צהובים, כחולים ואפילו ירוקים. במכבי תל-אביב אין, ולא יהיה אדום.
פארסת המעודדות הסתיימה בקריאות קצובות של "לא רוצים אדום במכבי" וגאוות יחידה אמיתית ביציעי ההיכל. המסר לקודקודים ברור - בפעם הבאה שינסו למכור איזה מעדן חלב על הגב של האוהדים האלה, תביאו חלבניות עם חצאיות צהובות.
דוקטור אלן ומיסטר אנדרסון
עם כל המחמאות לקהל הצהוב, צריך להוריד את הכובע בפני הצוות המקצועי על קפיצת המדרגה של השחקנים. נראה שהשחרור של גל מקל ובעיקר מאצ'יי לאמפה פתרו לפיני גרשון את כאב הראש במציאת הרוטציה הנכונה. עדיין לא נמצאה נוסחת הפלא, ומכבי עדיין לא מושלמת – אבל ההיררכיה בה ברורה.
ויזנייבסקי, על שלל הפגמים שבו, הוא הרכז הפותח – ופרקינס רק ממתין למעידה הראשונה שלו על הספסל כדי לתפוס את מקומו כמוביל הכדור של הצהובים. פניני הוא הישראלי הבכיר, עמדה שהוא תפס בזכות ולא בחסד, והוא מבצע את העבודה בכל עמדה אליה הוא מוצב. פישר ולאזמה מתחלקים בעול מתחת לסלים. אידסון מוסיף הרבה כוח ומוח במשחק הפנים וגם יכול לעקוץ בזריקות מבחוץ.
ומעל כולם נמצא אלן אנדרסון. במשחקי האימון של תחילת העונה הוא נראה כמו הגרסה היותר אתלטית של אנתוני פארקר, ובהמשך הוא דווקא הזכיר יותר את קורן אמישה. אמרו לנו שהוא נותן משחק אחד גדול ואז כמה משחקים גרועים, והנבואה התגשמה. ואולם, אחרי חמישה משחקים מצויינים ברצף ניתן כבר להצביע, סוף סוף, על המנהיג האמיתי של מכבי תל-אביב העונה על המגרש, כאשר דרק שארפ הבלתי נגמר ממשיך להיות הדבק מאחורי הקלעים.
תחת כל עץ רענן
גם אתמול, כמו בשבוע שעבר, רענן כץ ישב במקום הכי טוב בהיכל. הבעלים לשעבר עמד ממש על הפרקט בזמן החימום וקיבל הרבה כבוד מהשחקנים וההנהלה של מכבי תל-אביב. סיבוב ההופעות שלו, בדיוק כמו זה של קובי פרץ, לא עוצר בהיכל, והוא ממשיך לחלטורות בגליל ובירושלים.
אם להאמין לדיווחים בעיתונים אז רענן כץ שוקל להיכנס כשותף בהפועל ירושלים. קשה לי לראות את זה קורה, אבל גם אם כן – זו תהיה פעולת נקמה ילדותית של כץ ולא יותר. זכותו, הוא ילד גדול. רק כדאי לו לזכור מה קרה לשלושת האנשים האחרונים שהשקיעו את כספם בהפועל ירושלים – האחרון מאושפז באברבנאל, אחד מתחבא מצו המאסר נגדו ברוסיה והשלישי יושב בכלא לאחר שהורשע בסחר נשק עם אירן.
האמת, קשה לראות את רענן כץ קונה את הפועל ירושלים. כץ עושה רושם של איש עסקים יותר מוצלח משלושת הנדבנים הקודמים של ירושלים. גם הוא יודע שעדיף לו להמשיך להיות מלך במיאמי ופילנתרופ מכובד בגליל, מאשר להכניס את הראש הבריא שלו למיטה החולה של דני קליין במלחה. אם זה רק בשביל לעצבן את דיויד פדרמן, זה ממש לא שווה את זה.
כמה מילים על ענף אחר
ביום שלישי האחרון ניצחה מכבי תל-אביב בכדורעף את מטה אשר בגמר גביע המדינה, בדרך לגביע (וסביר להניח שגם דאבל) שלישי ברציפות. המשחק נערך לפני קהל מועט בעקבות החלטה שערורייתית שהעבירה את משחק הגמר לאולם מלחה בירושלים במקביל למשחקי גביע המדינה בכדורגל.
האוהדים הצהובים, שלרוב ממלאים בצבעוניות את אולמות הכדורעף, ויתרו על ההנאה של לעמוד בפקקים בכביש ת"א-ירושלים ונסעו לעודד את נמני בבלומפילד. כמה מאות קיבוצניקים הגיעו מהגליל-המערבי כדי לעודד את מטה אשר, ובתמורה קיבלנו תפאורה די דלה לאירוע השיא של איגוד ספורט שלא צריך עזרה כדי לגסוס. איזה שלופים.