לא הייתי שם כשתומר מת. אפילו לא ידעתי. גם לא דיברתי איתו בכמה חודשים שקדמו למותו. בדיעבד, שבע שנים אחרי מותו, אני חייב להסתכל על האמת ברטוב של העיניים ולהודות שסביר להניח שלא הייתי שומר עמו על קשר בכלל. המוות שלו הוא מה שמשאיר אותו אצלי בחיים.
ביום שלמחרת מותו של תומר קיבלתי טלפון מחברה טובה. זה היה ערב החג השני של פסח וזו הייתה הפעם האחרונה בחיים שהתייחסתי לשיחת טלפון מחברה טובה כמובן מאליו. "שמעת בחדשות על השוטר שסיכל פיגוע בירושלים ונהרג?", היא שאלה ומבלי לחכות לתשובה הוסיפה, "זה תומר".
עוד דבר שגיליתי באותו יום הוא שבערב חג מזדרזים לקבור את המת. מסוג הדברים שלא מלמדים אותך בבית הספר. הסיבה ברורה. בין לימודי הספרות למתמטיקה אין ממש זמן ללמד דברים כאלה. גם לא מלמדים אותך איך להתנהג בהלוויה של ילד בן 18. ואולי זו המדינה היחידה בעולם שפשוט חייבת להכניס את הנושא הזה לסילבוס הממשלתי.
מפגש מחזור
אף פעם לא הבנתי את זה. כלומר, היו המון אנשים בהלוויה של תומר. המון אנשים שפשוט סירבו להאמין שהוא מת. משפחה שבורה. חברים קרועים. המון דמעות. אבל אני לא חושב שהיו הרבה אזרחים ירושלמים שהטריחו את עצמם לחלקת הקבורה הצבאית בקרית שאול בערב החג.
אני לא יודע למה טקס ההלוויה של תומר נשאר לי כל כך צלול בזיכרון. זה די מוזר. בעיקר לאור העובדה שרבים מהרגעים השמחים והמאושרים בחיי נדחקו לתהומות הנשייה האישיים שלי. אני זוכר כל הספד בהלוויה, כל ירייה של משמר הכבוד, כל צלם עיתונות חצוף שניסה לתפוס קלוז-אפ של חייל בוכה.
אני זוכר את ההרגשה הסוריאליסטית הזאת של להיות בהלוויה של מישהו בגילי ולא של איזה דוד מבוגר. זוכר גם את התחושה הכפויה של מפגש מחזור עם החברים מהתיכון. את המבוכה הכללית שמלווה חברים טובים בנסיבות כאלה. אונס חברתי.
אחרי שהקבר כוסה והאבנים הקטנות הונחו בדממה התחלנו לצעוד בדרך חזרה לשער בית הקברות. חבר, אחד כזה שהייתי רוצה להגיד שאני בקשר איתו היום אבל אני לא יכול, ליווה אותי במבטיו. אם היה יכול בטח היה צועק: "סלונים, תעצור", אבל כללי הטקס מנעו ממנו. הוא התקרב אליי בדממה והמשיך ללכת לצדי עד לשער בית הקברות ולהתפזרות הכללית.
"שמע, רציתי להגיד לך משהו", הוא אמר לי בשקט, כמעט בלחישה, "אבל תבטיח שאתה לא מתעצבן". הבטחתי לו. לקח לו כמה שניות כדי להוציא את זה מהפה. כאן נהוג להגיד שזה הרגיש כמו נצח, אבל בפועל – זה הרגיש כמו כמה שניות. לבסוף הוא פלט: "אתם כל כך לוזרים! הם פשוט נתנו לכם את המשחק ביום חמישי ואתם סירבתם לקחת! כמה גרועים אתם יכולים להיות?".
"אתם" זו מכבי ת"א. ו"הם" כמובן היו צסק"א מוסקבה והכוונה של אותו חבר הייתה להקניט אותי, כמעט כמו בכל פגישה שלנו, על מצבה הרגיש והפגיע של קבוצתי. שכן, כל מי שאוהד מכבי יודע שהמצב של מכבי, גם כשהיא אלופת אירופה, הוא תמיד רגיש ופגיע.
לצחוק בהלוויה
אם בכל יום רגיל הייתי נכנס עם אותו חבר לריב קולני הפעם הסתפקתי בחיבוק גדול. ביקשתי ממנו שלא משנה מה יקרה, אף פעם לא יפסיק לשנוא את מכבי ושגם בהלוויה שלי ימצא סיבה לעקוץ אותי על מצב הקבוצה. חייכנו אחד לשני בהבנה הדדית אך מהר מאוד החיוכים פינו את מקומם למבוכה הנורמלית לאור הסיטואציה המוזרה.
זה אולי נשמע מזעזע, לצחוק בהלוויה. אבל זו דווקא הייתה ההנצחה המושלמת, הלא חייו של תומר לא מתנקזים לרגע אחד של הרואיזם שהוביל למותו הטרגי. תומר היה בחור שנהנה מהחיים. מטיולים, מסיבות, בחורות. מצחוקים. אפילו מזעזעים. לא הגיוני שדרכו האחרונה של אדם שכזה תהיה סטרילית כל כך. רגועה כל כך. רגילה כל כך.
למעשה, אם בזמן טקס ההלוויה זרמתי עם כולם בניוטרל-רגשי, הרי שהיה זה דווקא האזכור הספורטיבי שהעביר את ידית ההילוכים הרגשית שלי הישר להילוך חמישי – לאנושיות. אז גם התחלתי להרגיש את השכול. להבין. ולהוקיר.
האוהדים הצהובים שרים בשער 11 בכל משחק: "עד המוות מכבי". השיר הזה מכניס אותי לפרופורציות תמיד. זר לא יבין זאת.
לזכרו של תומר מרדכי ז"ל