אבל זה לא היה ניצחון של שחקן אחד, זה היה ניצחון של קבוצה – וניצחון של מאמן. דיוויד בלאט סתם את הפה לכל המבקרים והפרשנים עם ניצחון טקטי גדול, שמוכיח שלמכבי יש מקום לחלום גם השלב ההוא שאחרי ההצלבה. פלא שכל הכותרות אחרי המשחק דיברו על זה שגיא פניני ניסה להכין שקשוקה א-לה מאריץ'? ככה זה שהמציאות לא תואמת את הקו שמנסה התקשורת למכור. מתעסקים בבלבולי ביצים.
וזה לא שמכבי הפכה פתאום לקבוצה גדולה, אבל לוח השנה כבר עומד על ינואר וזה הזמן בו הקבוצות מתחילות להתחבר או להתפרק – ואצל בלאט, באופן עקבי, זו תקופת ההתחברות. ופתאום גם יש היררכיה די קבועה, ופתאום גם יש באופן קבוע שני דוברי עברית בחמישייה, ופתאום גם ברור מי בעל הבית – ולעזאזל, אפילו טייריס רייס עושה קולות של שחקן יורוליג לעניין (אבל עדיין, הוא לעולם לא יהיה רכז).
זו עדיין קבוצת טלאים. גם במשחקו הגדול ביותר העונה – סופו לא היה על המגרש יותר מ-15 דקות. פשוט כי הוא לא יכול. ג'יימס וטיוס, שני שחקנים דומים מבחינת התפוקה והאתלטיות – הזכירו שבסך הכל מדובר בשני סנטרים בינוניים, ומכבי שוב הוכיחה שאין לה אף רכז שהיא יכולה לסמוך עליו חוץ מיוגב אוחיון (שלא תמיד אפשר לסמוך עליו) וקבוצה שהכוכב שלה הוא דווין סמית' די מצהירה על עצמה שהיא בינונית - אבל לרמת היורוליג הנוכחית, זה בהחלט צריך להספיק.
דקה לסיום, כשמכבי כבר הובילה בפער של 15 נקודות, דיוויד בלאט הסתובב לבוסים שלו, ובחיוך צעק אליהם: "SMILE". דיוויד פדרמן חייך, דני פדרמן חייך, שי רקנאטי חייך ואפילו שמעון מזרחי... טוב נו, שמעון שמר על פני פוקר – אבל עמוק בלב, הוא חייך.
איפה הקהל של מכבי?
לפני המשחק מכבי חלקה כבוד גדול לשחקני העבר הגדולים ווילי סימס ומוטי דניאל כשתלתה את הגופיות שלהם על גג ההיכל והכניסה אותם רשמית ל"היכל המכבים" שנמצא במתחם היכל נוקיה. קשה היה שלא להתרגש. גם באופן אישי. דניאל הוא אחד מאותם שחקנים שבגללם אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. הוא מעולם לא היה נערץ כמו ברקוביץ' ולא היו לו את המספרים של ג'מצ'י, אבל הוא היה עולה מהספסל ומתחמם כמו מיקרוגל – ונותן את כל הלב. בימים שזה עוד היה אומר משהו.
נספחתי עם חגיגת הנוסטלגיה והלכתי לראות ביוטיוב את אחד הרגעים הכי זכורים לי אישית מהקריירה הנפלאה של דניאל בצהוב, וזה המשחק מול פנאתנייקוס בשלב המוקדם של גביע אירופה ב-1995. זה לא היה המשחק הכי גדול שלו, ובכל זאת זכרתי אותו במיוחד. שניה לסיום, בפיגור של שתי נקודות, מוטי לקח את המשחק על עצמו, חדר לסל והוציא עבירה שהייתה שווה הארכה - כי מהעונשין הוא לא היה מחטיא. לימים הוא הסביר לי שלקלוע מהעונשין זה רק עניין שבראש. וראש אכן היה לו.
מהצפייה בסרטון ההוא מלפני כמעט 20 שנה (וואו, איך שהזמן רץ), עולה גם הנקודה שצריכה להדאיג את מכבי כמועדון ומותג – הקהל. צריך לראות את הסרטון, לפחות את הרגעים שמובילים להארכה ואת תוספת הזמן כדי להבין את ההשפעה שהייתה לקהל על המשחק הזה. זה לא רק הדרך שהקהל סחף את הקבוצה לניצחון, זו גם ההשפעה של האוהדים על השופטים ועל הקבוצה היריבה. פעם היו אומרים שהקהל של מכבי שווה 15 נקודות במשחק, זה היה מאוד נכון. הקהל היום בנוקיה שווה הרבה כסף ממכירת מנויים, אבל הוא לא שווה נקודות. בחצי גמר גביע המדינה המתקרב יגיע הקהל של הפועל תל אביב להיכל נוקיה, ויזכיר לצהובים איך יד אליהו יכול וצריך להישמע.
אנקדוטה חסרת פואנטה על דיוויד פדרמן בדוכן פלאפל
כחצי שעה לפני פתיחת המשחק דיוויד פדרמן ניגש לאכול בדוכן הפלאפל שנמצא מול שער 9 ביד אליהו. הוא עמד בתור כאחד האדם, הוסיף מלפפונים חמוצים וכרוב כבוש למנה ואכל את המנה הכל כך ישראלית יחד עם הפרלמנט הקבוע של האוהדים.
נורא התחשק לי להעמיד אותם במקום ולהגיד להם: "אתם לא מתביישים? ככה מדברים מכביסטים לפני משחק? מכבי שואפת למקום הראשון – לא לשלישי ולא לשני. ריאל מדריד חזקה, זה נכון – אבל אין אף קבוצה שמכבי תל אביב צריכה לפחד ממנה ביד אליהו. אה, וקירילינקו כבר שנתיים לא בצסק"א ובאופן כללי הם לא נראים טוב ואין שום סיבה שמכבי, שלא הפסידה לקבוצה רוסית בבית מאז שנת 2003 תפחד מהם".
יותר משהתחשק לי להגיד להם את כל זה, התחשק לי שפדרמן יגיד להם את זה. יכול להיות שהוא לא שמע. יכול להיות שאני חי באיזה סרט מכביסטי בו מכבי עדיין שואפת לגמור מקום ראשון בכל תחרות. רוצה להאמין שאני לא היחיד.