1. השורה התחתונה היא גם העליונה
אליפות אירופה לנבחרות עתודה היא חוויה כיפית כספורט לאומי טהור, ויש להנות ממנה כמו שהיא, מדיום רר/רר של זיהוי פוטנציאלים, הנאה מלראות את השחקנים בוסריים, נלהבים, אלסטיים ו... שכונתיים. גם זה כיף. למלא אולם כדורסל עד אפס מקום שבע פעמים ללא קשר לשלב באליפות, למצוא תמונות של שחקני הענף בעמודים הראשיים של העיתונים והאתרים, לראות ילדים מסתובבים עם חולצות בצבעי הלאום כשיום העצמאות אפילו לא קרוב ולזמזם "אל אל ישראל" סתם כך במשך 10 ימים – גם זה לא הולך ברגל. כשחבורות קובעות מפגשי צפייה משותפים לערבי המשחקים אז מדובר בתופעה. תחברו לזה את ההישג הנהדר על המגרש ואת החזה המתוח של כולנו – כל זה שם בצד את כל האמירות על הרמה הלא גבוהה במיוחד ועל היעדרויות של לא מעט שחקניים אירופים מוכשרים בגילאים הללו.
המעטפת נהדרת, האירוח מרשים, הקהל גודש את האולם (כל אמן יגיד לכם שעדיף "צוותא" מפוצץ על היכל התרבות ב-50% תפוסה), ופתאום כרטיס כניסה להיכל שלמה זה הדבר הכי מבוקש בארץ, יעלה כמה שיעלה – מה שלא קרה גם להיכל שלמה המקורי, של ההוא מהתנ"ך. תורם לזה כמובן גם איגוד הכדורסל עם קמפיין מפומפם דרך ערוץ הספורט (גילוי נאות, אתם יודעים...) ומקבלים סוכריה, אצלנו מתחת לאף. תחת כנפיו המקצועיים של פיני ה-הרבה-יותר-מיועץ גרשון ועוד הרבה אנשים ששמים אגו בצד ומתכנסים תחת כחול לבן הכי לא פוליטי שיש, ותקבלו אהבת המשחק, האדרת שמנו בתפוצות וקפיצה קטנה חזרה למפה, ההיא של ברודי, שקצת נשמטה לנו מתחת לרגליים בשנים האחרונות מבחינת קבוצות ישראליות ונבחרתנו הלאומית הבוגרת.
2. פרופורציות
נכון, לא מעט שחקני NBA מתחת לגיל 20 החליטו, או שהחליטו בשבילם, לא לקחת חלק בטורניר הנוכחי. למשל לוקה דונצ'יץ' הסלובני של דאלאס, שחקנה של גולדן סטייט אלן סמיילאגיץ' מסרביה, לוקה שמאניץ' הקרואטי של סן אנטוניו, וגם הפרוספקטים ארנולדס קולבוקה מליטא, אייזיה הרטנסטיין מגרמניה ועוד כמה נערי פלא מיוון ומצרפת. ובכל זאת – אליפות אירופה זו אליפות אירופה, ומדליה היא מדליה וזכייה היא זכייה.
3. המקרו
עתידם של מרבית שחקני הנבחרת הנוכחית יסתיים בליגה השנייה. נכון, שיהיה מתוכה שחקן אחד ב-NBA, שניים בליגת העל ו... בערך זהו. גם אם השאר יבליחו בליגה הראשונה, זה יהיה בעיקר בקצה הספסל ובגרבג' טיים, אלא אם כן ישתפרו/יתחזקו משמעותית. וגם זה משהו. אם רבע משחקני הרוסטר הרשום למשחקים העתודה יעשה קריירה ברמות הגבוהות ויהיה חלק משמעותי מנבחרתנו הבוגרת בעשור ומעלה הקרובים, דיינו. בטח עם דובודבן אחד ענק בשם דני אבדיה, שכמו שאמר חברי שי האוזמן, כל מה שהוא צריך לעשות בשנה הקרובה כדי להבטיח את מקומו בליגה הטובה בעולם זה להישאר בחיים. כשאחד מחבריו לנבחרת מתראיין בסוף משחק ואומר שזה כבוד גדול עבורו לשחק לצידו של אבדיה, זה מסכם נאמנה את כל הכתוב מעלה.
4. ציפיות
ידענו שיש פוטנציאל. להדליק, לחבר, לפרגן, להלהיב אחד את השני ואת הקהל. היו דברים ושחקנים שידענו שיבלטו, וכך קרה. ידענו שאבדיה וים מדר, שכבר טעמו (לא מספיק) דקות בליגת העל בעונה שעברה במדי הקבוצות התל אביביות, יספקו את הסחורה ויציתו את הדימיון, וכך קרה. ידענו שהקהל יבוא לעודד, באמת. לא ישנא את היריבה ואת השופטים, אלה ידחוף את שחקניו ויפרגן ליריביו. שלא ישאר אדיש גם בדקות לא טובות של הנבחרת, שישאר להריע לשחקנים גם רבע שעה אחרי שריקת הסיום ועוד דקות ארוכות מחוץ לאולם, שיתעטף בדגל ויבכה מאושר, וכך קרה.
מה שלא ידענו זה שלמרות החשש הגדול, יש לנבחרת קליעה מבחוץ. אני לא חושב שיש שחקן אחד בנבחרת שמתבייש לזרוק מחוץ לקשת כשהוא פנוי, ואף לקלוע באחוזים נאים. עם אביבי, קרביץ, אדם, זיס, מלכה וכמובן שני האסים, לא פלא שהנבחרת קולעת בסקור מטורף ומתחברת למודרניזציה בה אם אתה לא מאיים על הסל מדאון טאון, אתה לא קיים.
מה שלא חשבנו, זה שיותם חנוכי ועידן אלבר יהיו כל כך טובים. חנוכי, ביג גאי עם תנועות של כזה, של נעילות שחקנים על הגב בצבע, של ידיים ארוכות וראשונות לכדור חוזר, לחטיפה או לדיפלקשן, עם שחרור כדור מהיר מחצי מרחק ולשלשה. הוא השכיח לגמרי שנפצע בברכיו וכמעט גמר את הקריירה עוד לפני שהתחילה. ואלבר הקשוח, שלוקח עד לטבעת שחקנים גבוהים וחזקים ממנו, שמתנפל על כדורים וקובר זריקות קלאץ' מכל טווח. תענוג.
5. אל אל אריאל
בשנה שעברה כתבתי את השורות הבאות, בעקבות הזכייה ההיסטורית ההיא: "בראש ובראשונה זו הלהקה של אריאל בית הלחמי. להקה שמחה, תוססת, חצופה, דורסנית, קטלנית, איכותית, טקטית, יצרית, יצירתית, בוגרת. כזו שמסתערת כמו אגרוף אחד על כל כדור, שמכריחה איבודי כדור, החטאות, סקור נמוך ועצבים גבוהים אצל כל נבחרת מולה התמודדה, כזו שמפרגנת אחד לשני, ולשלישי, ורביעי, ולשנים-עשר – וכולם למאסטרו, בית הלחמי. כזו שלא מפחדת לטעות, ואז בשיגעון לכפר ולתקן. כזו שאי אפשר שלא להתאהב בה, להסיר את הכובע בפניה ולדמוע מאושר יחד איתה". אז קופי-פייסט. תרתי משמע.
בית הלחמי אוהב לעצב. פריק קונטרול אבל עם אלסטיות שמתרככת עם הזמן, והבנה מושלמת של מה שאפשר לייצר מהחומר שבידו. עם הרכב שונה מזה שהיה לו רק לפני שנה, עם סגנון קצת אחר אבל עם אותו DNA. ידענו שנראה משחקים של ראן-אנד-בלגאן בצלמו של מאמן שמודע למגבלות אך גם ליכולות. שנותן סטירה על לחי אחת אבל מנשק את השנייה. אריאל בית הלחמי הוא בדיוק המאמן שנבחרת ישראלית נחותת סנטימטרים ושרירים מרוב יריבותיה, צריכה. היא רצה, טועה, מקבלת אשראי, מחזירה בריבית ומנצחת. שוב ושוב ושוב.
6. יעדים
מי זוכר שהנבחרת הזו הפסידה במשחק הכנה ביתי, ואז הפסידה את משחקה הראשון בטורניר לנבחרת סרביה בהפרש דו ספרתי. איפה נבחרת סרביה עכשיו ואיפה זו של ישראל... אמונה, לחץ מתון, אך בריא על הצעירים שמפמפם את המנטרה שלא רק שאפשר, אלא שאין סיבה שלא – שווים הישגים. למרות שהיו אוהדים ולא מעט אנשי מקצוע שהעריכו שהנבחרת תגיע במקרה הטוב למשחקי הדרוג על מקומות 5-8, השחקנים וצוות האימון לא הורידו ציפיות ואמרו שעם הקהל והאולם והמסורת והטרוף להגן על התואר מהשנה שעברה, ניתן וצריך ללכת הכי רחוק שאפשר. אלה קולות שחייבים להישמע יותר בספורט הישראלי בכללו, שנה לפני המשחקים האולימפיים בטוקיו.
אז בואו נהנה מהרגע. למרות המקרו והזניחות היחסית, והפריכות והתמימות. יש הצגה טובה, וזה כיף, ככה כמו שזה. בלי לחשוב יותר מדי קדימה, בלי ספקולציות ובלי לתרץ. כדורסל מקומי נטו שבשורה התחתונה גורם לנו להתרגש, להתחבק ולהתמוגג מנחת – מצרך מענג במיוחד במציאות היום יומית המהבילה של הקיץ הזה.
