נבחרת העתודה הזאת שברה כמעט כל מוסכמה ספורטיבית שאנחנו מכירים – לחץ של הביתיות? לא היה קיים. תסמונת השנה שאחרי הזכייה? נעלמה כלא הייתה. מלחמות אגו בין הכוכבים? ים מדר ודני אבדיה מדגמנים זוגיות ללא סדקים. אבל הטור הזה לא אמור לסכם, כי המשימה של הנבחרת הזאת לא הסתיימה – מה שהתחיל כסוג של קלישאה "משאירים את הגביע בבית", הפך למציאות שרחוקה 40 דקות מלהתממש.
בשבוע החולף הייתי בכל המשחקים בהיכל שלמה, האמת שלא ציפיתי ולא צפיתי את סיפור האהבה שנרקם בין האוהדים ביציע, לשחקנים על המגרש וגם לאולם המארח. כשעלו הידיעות על הרצון להעביר את חצי הגמר ליד אליהו, התפללתי שמישהו יוכל לעצור את זה בזמן, ולמזלם של השחקנים זה אכן קרה – אז נכון, יש מקום רק ל-3,000 צופים, ונכון שיש הרבה כאלה שיתאכזבו כי לא יוכלו להשיג כרטיס לגמר (ובצדק), אבל בסופו של דבר, מי שחשוב אלו הם השחקנים על המגרש שהתרגלו לאווירה המיוחדת בהיכל שלמה.
עוד לא הובהר אם הקהל הוא זה שנותן את האנרגיות לשחקנים או להיפך, אבל בדקות שבהן נוצר הטירוף בכחול לבן, קשה מאוד לנבחרות בצד השני להגיב. רק תשאלו את אליאס קרזאן, מספר 22 בצרפת, גארד אחראי ויציב במהלך הטורניר, שפשוט התפרק אתמול מהלחץ בכל רגע שהיה על המגרש, והפך את התלות בגארד הראשון של הצרפתים, לודוביק בייהרסט לגדולה, גדולה מדי. בסטטיסטיקה זה התבטא עם 23 איבודים לנבחרת הצרפתית מול 11 אסיסטים, וככה קשה לנצח.
כמעט בכל משחק של נבחרת ישראל בטורניר דיברו על החוסרים בצד השני. זה מעצבן, וקצת "הייטרי", אבל זאת המציאות. יש נבחרות שלא הגיעו עם הסגלים המלאים שלהן – חלק נבחרו בדראפט, חלק הלכו לאליפות העולם עד גיל 19, יש גם פציעות ועוד אינספור סיבות. זה נותן פרופורציות להצלחה הישראלית בטורניר, אבל לבטח לא מוריד ממנה.
העומק במעצמות כדורסל כמו ליטא וצרפת הוא כמעט בלתי נגמר בגילאים הללו, וגם לטורניר הנוכחי הגיעו שחקנים שעוד נשמע ונדבר עליהם בעתיד. במקרה של ספרד – סיפור הסגלים מסתיים. אחרי שנתיים ללא מדליה באליפות העתודה, ומקום תשיעי בלבד באליפות אירופה האחרונה, נותר הקיץ של נבחרות ספרד הצעירות משוחרר מתמיד – אין אליפות עולם עד גיל 19 שאליה צריך להפנות את השוורים הצעירים, ישנה נבחרת אחת, עד גיל 20, שאליה מתקבצים שני מחזורים יחד – והתוצאות בהתאם.
אחרי שישה משחקים, ספרד נותרה הנבחרת היחידה ללא הפסד בטורניר – היא מציגה את אחד השחקנים המעניינים ביותר שנחתו בישראל, קרלוס אלוסן, הרכז של סראגוסה, שהספיק בעונה החולפת להיבחר לשחקן הצעיר הטוב ביותר בליגה הספרדית הבכירה, ועל פי הדיווחים, ריאל מדריד קנתה אותו ותשאיל אותו לסראגוסה לעוד עונה או שנתיים של התבשלות לפני שינסה לעשות את המעבר לטופ של היבשת.
אלוסן אמנם לא יציב בהופעות שלו, אבל רבע שלישי פנטסטי מול הגרמנים בחצי הגמר, פירק את הנבחרת שמולו – יש לו יכולת חדירה מעולה, ראיית משחק נדירה, ידיים מהירות והוא גם יכול לשים את השלשה כשצריך. אם זה מזכיר לכם מישהו, אתם צודקים – המאץ' אפ בין אלוסן לים מדר, הוא אחד הדברים הכי מעניינים שאנחנו צפויים לראות בגמר הערב.
אם אלוסן מביא את הכישרון, סרג'י מרטינס מגיש את התכלס – פורוורד ספרדי כמו שכתוב בספר, לא מפסיק לזוז רגע, נלחם על כל ריבאונד כאילו מדובר באוויר לנשימה, וספק הנקודות המרכזי של הנבחרת הספרדית – בכל אליפות צעירים ששיחק בה היה לו מקום קבוע בחמישיית הטורניר, וגם בטורניר הזה מקומו בחמישייה מובטח. ובכל זאת – אם אפשר, כדאי לתת למרטינס את האופציה לזרוק מחוץ לקשת – מרטינס קולע ב-10% מחוץ לקשת בטורניר, אבל מכיוון והוא מכיר במגבלת הקליעה שלו, הוא לא זורק הרבה מהטווחים הללו.
עוד שם שחייבים להזכיר – מיגל גונסאלס. כרגע הוא משחק בקבוצת הבת של באסקוניה, אבל עם סט הכישורים שהוא מביא למגרש, המצב הזה הולך להשתנות בקרוב. בראש ובראשונה – גונסאלס קולע ב-58% מהשלוש בטורניר. תנו למספר הזה רגע לחלחל. 14 שלשות מ-24 ניסיונות, קלע אוטומטי ולא רק כשהרגליים מיוצבות מול הסל. גונסאלס עושה המון תנועה כדי להשתחרר, וגם אם סוגרים לו את הזריקה, מדובר בשחקן אינטילגנטי שכול לייצר לעצמו או למצוא שחקן פנוי. יש האומרים שהוא מזכיר את רודי פרננדס בצעירותו. אחלה השוואה אם תשאלו אותי.
גונסאלס, איגנסיו רוסה, יוספ פוארטו וגם יואל פארה, היו כולם ברבע הגמר בשנה שעברה, אז ישראל הביסה את ספרד 75:98 בדרך לתואר ההיסטורי. פארה היה המצטיין עם 24 נקודות, אבל גם השנה סיים את דרכו בטורניר ברבע הגמר בגלל פציעה קשה בקרסול. הוא מסתובב עם כסא גלגלים בהיכל, וקשה היה להישאר אדיש לתמונות של חבריו לנבחרת מרימים אותו לשמיים אחרי הניצחון על גרמניה. עכשיו, זכייה בטורניר הזה היא גם בשבילו.
לפני שבועיים, נפגשו ספרד וישראל למשחק הכנה. הנבחרת הישראלית ניצחה, די בקלות, במשחק שאותו הגדיר אריאל בית הלחמי, "כמשחק הטוב ביותר שלנו בהכנה". אבל אני אישית, לא חושב שצריך לקחת מאותו משחק יותר מדי. הנבחרת הספרדית וגם הישראלית, התגבשו והשתנו במהלך הטורניר האינטנסיבי שעבר עליהם, ומגיעות אחרות לחלוטין למשחק הגמר. בעיקר הדברים אמורים לגבי הספרדים, שהציגו טורניר קרוב למושלם, מעבר לכמה דקות פגיעות במשחק מול נבחרת טורקיה ברבע הגמר (שכמעט עלו להם בהמשך הטורניר).
אז יכול להיות שאפשר להציג אותם כסוג של פייבוריטים מבחינת התמהיל הכללי שלהם כנבחרת, אבל אם משקללים את העובדה שלישראל יש כמות כישרון שקשה להעריך מה תעשה ביום נתון + האווירה הביתית, הייתי מגדיר את המשחק הזה כ-50/50. וכשנבחרת ישראלית מגיעה למשחק מול נבחרת ספרדית כשווה מול שווים, ולא משנה באיזה גיל – זה כבר הצעד הראשון, בדרך לעתיד טוב יותר.
