בכל עונה הרגע הזה מגיע: לפעמים בתחילת העונה, לעיתים שבאמצע ולעתים ממש לקראת הסיום. בחלק מהעונות זה אפילו קורה פעמיים. הפעם, המפגש הטעון ביותר בכדורסל הישראלי, כאשר מכבי תל אביב מארחת בהיכל נוקיה את הפועל ירושלים, מגיע בשלב מוקדם יחסית, כבר במחזור השלישי, הערב ב-21:00.
באופן מסורתי, התל אביבים מגיעים למעמד כפייבוריטים ברורים. גם בעונות הטובות ביותר של הירושלמים, הם לא הצליחו להתעלות על עצמם ברגע שנתקלו בהיכל המאיים. לא ברור אם מדובר בפרקט, בסלים עצמם, באוהדים הצהובים או באלילת המזל (ודריק שארפ) – אבל במשחקים בין שתי הקבוצות, מדובר במבצר של ממש עבור מכבי.
ביום ראשון זה קורה. סגנית האלופה תארח את היריבה המושבעת והאווירה מסביב תהיה, כרגיל, סוערת. האוהדים של מכבי יצפו מקבוצתם לדרוס את היריבה, האוהדים של הפועל יקוו להפתיע וכל חובבי הכדורסל הישראלי יעקבו אחר המתרחש בעניין רב.
לכבוד ה"סופר-קלאסיקו" של הכדורסל הישראלי, בחרנו להביא לכם טעימה ממפגשי העבר: המפגשים "הכי" מרגשים, "הכי" מאכזבים, "הכי" מפתיעים ו-"הכי" פיקנטיים. בקיצור ולעניין, הרי לכם רשימה מרתקת בסימן "הכי" ותרשו לנו להתחיל ב-1990, השנה השנייה שבה ירושלים היוותה גורם משמעותי בצמרת הכדורסל הישראלי והעונה שבה ניבטו הזרעים של היריבות בין הקבוצות, כפי שאנו מכירים אותה היום.
הכי סנסציוני שיש: מכבי ת"א – הפועל ירושלים 89:66 (90/91)
אוקטובר 1991, מחזור שני בליגה הלאומית (היום ליגת לוטו). הפועל ירושלים מגיעה להיכל הכדורסל ביד-אליהו, אחרי שמספר חודשים קודם לכן השיגה בו ניצחון חוץ היסטורי במסגרת חצי גמר הפלייאוף, במשחק מספר 3.
מכבי תל אביב, טרום עידן הזרים, מציגה סגל משופע בישראלים, בהנהגתם של דורון ג'מצ'י ונדב הנפלד ותחת שרביטו של צביקה שרף. הירושלמים, מנגד, מעמידה קו אחורי מרשים, עם ארז חזן ודורון שפע האמונים על הקליעה, ואמיר (מוקי) מוטפטיץ' היוגוסלבי, שאחראי על ריכוז וניהול המשחק. כמו כן, בשורות האדומים כידרר מתאזרח אמריקאי העונה לשם דיוויד בלאט, למי שמחפש קצת סגירות מעגל.
עבור הצהובים היה מדובר במשחק הראשון של העונה, ואיזה משחק ראשון זה היה. ירושלים עלו ליתרון כבר בפתיחה ולא הרפו. במחצית התוצאה הייתה 36:44 לטובת האורחים, ובניגוד למפגשים עתידיים, אליהם נתייחס בהמשך, הפעם הם ממש לא הורידו את הרגל מהגז.
ההפרש הלך וצמח, ושום דבר לא עזר למכבי, שסבלה מיום אומלל במיוחד מחוץ לקשת (4-17) ומנחיתות משמעותית במאבקים על הכדורים החוזרים. מנחם אטלס רשם דאבל-דאבל (11 נקודות ו-10 כ"ח), שפע קלע 15, "מוקי" הוסיף 12 ו-3 אסיסטים ועל כולם ניצח חזן באחד מהמשחקים הגדולים בקריירה שלו, עם 28 נקודות (5 מ-7 מחוץ לקשת) בדרך לניצחון, 66:89, הידוע עד היום בכינוי: "ה-23 לא יוצא לי מהראש".
הכי מפוספס: מכבי ת"א – הפועל ירושלים 111:113 (07/08)
קפיצה קטנה בזמן קדימה. אוהדי הפועל ירושלים בוודאי טרם הספיקו לשכוח את אחד מהמפגשים הטעונים ביותר בין הקבוצות. בשלהי עונת 2007/2008 הגיעו האדומים להיכל, חודשיים לאחר הזכייה המדהימה בגביע המדינה (כשחזרו מפיגור 22 ברבע השלישי), ושני הצדדים ניפקו לנו את אחד מהמותחנים בגדולים ביותר שנראו במחוזותינו.
האדומים הגיעו למשחק במצב מאוד קשה ולאחר שלושה הפסדים רצופים. באותם ימים היה קשה למצוא הרבה סיבות לאופטימיות, אבל הקהל ליווה את השחקנים כהרגלו וזכה לצפות בתצוגת כדורסל נדירה.
את המשחק פתחו האדומים בטירוף, כשלנגד עיניהם מטרה אחת ברורה – לנצח את מכבי ולעשות זאת באלגנטיות רבה. ברגעי השיא של המשחק הובילה ירושלים כבר ב-20 הפרש, בעיקר בזכות ארז מרקוביץ' המצויין שנתן את משחק חייו (23 נקודות ו-16 כ"ח), אך השחקנים של דן שמיר התקשו לשמור על הקצב ואפשרו לצהובים לחזור לעניינים, לאט לאט.
הצהובים קיזזו את הפער, הרבה בזכות דיוויד בלות'נטאל המצויין, שקלע שתי שלשות קלאץ', ו-וויל ביינום שדייק מקו העונשין בשניות הסיום והשווה בעצמו את התוצאה, 98:98, בדרך להארכה.
עם פתיחת הארכה ניסו שתי הקבוצות לשמור על עצמן בתוך המשחק כאשר האדרנלין הגבוה הוביל אותם להציג שורה של מהלכים אדירים ברגעי ההכרעה. ביינום הוביל את מכבי ל-4 נקודות יתרון עם פתיחת חמש הדקות הנוספות, אך מן העבר השני גיא פניני, אז עוד במדים האדומים וג'יימי ארנולד לא ויתרו והשאירו את קבוצתם קרוב קרוב.
מי שייזכר כגיבור הטרגי של משחק זה, הוא אוריאן גרין, הגארד האמריקאי של ירושלים, שקיבל לידיו את הכדור ביתרון שתי נקודות של מכבי, לקח זריקה והחטיא, וחתם את הגולל על סיכוייהם של האדומים. כך, משחק שיכול היה להיבחר בקטגוריה בסגנון "הכי אדרנלין שיש", הפך לפספוס בקנה מידה היסטורי, שלא נשכח ולא יישכח עוד שנים רבות.
הכי לא כוחות: מכבי ת"א – הפועל ירושלים 64:100 (02/03)
אם שני המשחקים הקודמים היו צמודים או סנסציוניים, הרי שכאן מדובר על המקרה ההפוך. האדומים, באחת מהעונות הגרועות שלהם מאז ששבו לליגה הראשונה באמצע שנות השמונים, הגיעו למשחק בידיעה שהפסד יוציא אותם מתמונת הסיכויים של הפלייאוף העליון.
בלאט אימן את מכבי בעונתו הראשונה של ניקולה וויצ'יץ' בקבוצה, גדי קידר את ירושלים, אליה הצליח לאסוף חבורה מיוחדת במינה של זרים לכדורסל, בראשות אנדרס יורקונאס, בריאן ברייסי וטוראיי בראגס.
ההתחלה ממש לא בישרה על הצפוי. מכבי נטלה את ההובלה בקושי רב והצליחה לעלות ליתרון משמעותי רק לאחר שדריק שארפ נכנס לעניינים. המתאזרח, שאוהב את המשחקים מול ירושלים יותר מכל, המשיך ללהוט (סיים עם ארבע שלשות מארבע ניסיונות), ובמחצית היתרון כבר צמח ל-18 נקודות, 23:50.
בצד האדום הציג בראגס את אחד מהמשחקים המזעזעים ביותר של שחקן זר בקבוצה. הוא אמנם סיים עם 11 נקודות, אבל היה גורם מאוד משמעותי בכך שהצהובים הצליחו להגדיל את היתרון, כאשר רשם 3 מ-19 מהשדה (!). כן, לא מדובר בטעות. 16% בלבד היו לסנטר האמריקאי, וכשמנגד וויצ'יץ' (19 נקודות) ומרכוס גורי (18 נקודות) עושים את העבודה, קל להבין איך ההפרש הגיע בסופו של דבר למימדי ענק: 64:100 למכבי תל אביב בסיום ואיזה מסכנים האוהדים.
הכי לא כדורסל: מכבי ת"א – הפועל ירושלים 73:91 (96/97)
לאורך השנים היו המפגשים בין הקבוצות טעונים במיוחד ולוו, בין היתר, בתקריות אלימות, מכל הסוגים והמינים. במקרה הזה, במשחק הראשון של סדרת הגמר של עונת 1996/97, האלימות התרחשה על הפרקט והובילה למהומה-רבתי.
במהלך מאבק מיקום בצבע, נדחף דורון שפע הירושלמי על ידי ברד ליף ממכבי ופגע שלא בכוונה בכוכבם של הצהובים, עודד קטש, שקיבל מכה חזקה בפניו, נזקק לשלושה תפרים. התגובה לא איחרה לבוא, וליף החליט לסגור חשבון והלם בשפע בצורה חמורה. ראובן וירובניק, שופט המשחק, החליט לשים סוף לאלימות והרחיק את השניים (שנעדרו גם מהמשחק השני בסדרה).
הצהובים, שממילא הגיעו לאותו המשחק ללא מאמנם, צביקה שרף, בעקבות עונש השעיה, אמנם ניצחו בקלות רבה את היריבה מהבירה (73:91), אך התוצאה המשכנעת היתה כאין וכאפס לעומת האירועים האלימים והלא-נעימים שליוו את ההתמודדות. המשחק, ובעקבותיו גם המשך הסדרה, התפתחו לכיוונים שלא ממש קשורים לכדורסל, ולנו נותר להביע תקווה שבמשחק הקרוב הצדדים יקפידו על ה-"פייר פליי".
הכי הצגת יחיד: מכבי ת"א – הפועל ירושלים 59:91 (03/04)
אוהדי מכבי תל אביב נלהבים עד היום כאשר הם שומעים את שמו של כוכב העבר הבלתי מעורער, שארונאס יאסיקבצ'יוס. האוהדים הצהובים, שהתאהבו בליטאי שסחף אותם לעבר שתי אליפויות אירופה רצופות, זוכרים לו חסד רב ותצוגות מפוארות שהאירו את ההיכל. אך אם תשאל כל אוהד ממוצע איזה משחק יזכור לשאראס יותר מכל, יפליגו כולם בזיכרון לעבר עונת 2003/2004, כאשר אירחה הקבוצה את הפועל ירושלים במחזור החמישי של העונה.
הליטאי, שהגיע לישראל כאלוף אירופה במדי ברצלונה, הוביל את הקבוצה לאחד מהניצחונות הגדולים ביותר שלה על היריבה השנואה, בערב בו הציגו הצהובים משחק הגנה מזהיר ולא הותירו לירושלים שום סיכוי להכנס למשחק. אנתוני פארקר ודרק שארפ חיסלו למעשה את כוכבם של האדומים דאז וגם היום, וויל סלומון, שהחזיק עד אותו משחק בסטטיסטיקה ממוצעת של 28 נקודות למשחק והצליח באותו הערב לקלוע 6 נקודות בלבד.
אבל ההגנה אף פעם לא הייתה הצד החזק של שאראס. על ההתקפה, לעומת זאת, קשה שלא לשפוך סופרלטיבים. תצוגת יחיד מדהימה של שאראס, שסיים את המפגש עם 28 נקודות, כולל מאזן מושלם מחוץ לקשת (8 מ-8) ולשתי נקודות (2 מ-2), 4 אסיסטים ואפילו חסימה נדירה אחת.
מכבי הובילה 29:45 במחצית, כאשר את הרבע השלישי פתח שאראס בסערה, קלע חמש מתוך שמונה השלושת שלו באותו משחק והוביל את מכבי לפער של 28 נקודות ממנו להפועל ירושלים לא היה שום סיכוי לחזור, ובסיום 59:91 לצהובים. אמנם באותו משחק בלט גם ניקולה וויצ'יץ' עם 12 נקודות, 16 ריבאונדים, 5 אסיסטים ושתי חטיפות אך על הניצחון הגדול ועל הזיכרון ההיסטורי של שני הצדדים, יהיה חתום לעד שאראס.
הכי קטש: מכבי ת"א – הפועל ירושלים 51:59 (98/99)
את זה שמרנו לסוף. זה לא סוד שעודד קטש, מאמנה של הפועל ירושלים היום, היה סמל גדול דווקא של היריבה השנואה מתל אביב. לאורך שנותיו במדים הצהובים פיתח הרכז הישראלי תחביב מיוחד: לנצח את האדומים ולעשות זאת בצורה מרשימה.
בחרנו במשחק הרביעי בסדרת הגמר סל של עונת 98/99, הידועה בכינויה עונת "הפיצה". מכבי נלחמה במהלך הסדרה כנגד יתרון הביתיות של הירושלמים, שסיימו את הליגה הסדירה במקום הראשון, והגיעה למשחק עם יתרון 1:2, ואפשרות להכריע את גורל האליפות.
הקבוצה של פיני גרשון לא נראתה טוב לאורך העונה וגם כאשר הובילה בסדרה, בכלל לא היה ברור שתזכה בתואר. אך כמו בהרבה מקרים קודמים באותה עונה ואפילו באותה הסדרה עצמה, קטש היה שם כדי לדאוג לעניין.
מחצית ראשונה מצויינת, שהסתיימה ביתרון 25:31 למכבי, הרבה בזכותו של הגאון שחזר למכבי רק בגלל השביתה בליגה הטובה בעולם, סימנה את הבאות. גם כאשר ירושלים הצליחה להתקרב ולצמצם לשתי נקודות הפרש במהלך המחצית שניה, קטש היה שם כדי לשמור על היתרון בצהוב. בסיום ניצחו הצהובים 51:59 וקטש, שסיים עם 21 נקודות, 5 כדורים חוזרים וחמישה אסיסטים, גזר את הרשתות והורם על כתפי האוהדים.
הכי פיקנטי שיש?: מכבי ת"א – הפועל ירושלים ??:??
ומה מצפה לנו הערב? קשה לדעת. הצהובים נראים לא-רע בינתיים ומצליחים לנצל את היתרונות של סופוקלס סחורציאניטיס בצורה טובה. מצד שני, דווקא בגמר גביע הליגה, מול ירושלים, הענק היווני התקשה להתמודד עם סם קלנסי ובלאט כמעט ונענש בהפסד בעקבות זאת.
אבל הצדדים המקצועיים פחות מעניינים, אם לומר את האמת. המשחק מחר הוא מעל לכל פיקנטי ומרגש: בריאן רנדל ודיון דאוול חוזרים לאולם שבו זכו באליפות לפני פחות מחמישה חודשים; גיא גודס, שהפסיד בשנתיים הקודמות עם ירושלים בנוקיה, חוזר למקומו הטבעי, בצד הצהוב של ההתמודדות; וויל סולומון רוצה לתקן את הרושם שהשאיר הביקור הקודם שלו בהיכל עם ירושלים באותה עונה אגדית; ומעל כולם – עודד קטש חוזר ליד אליהו, הפעם דווקא כמאמן האדומים. מישהו חושב שלא יהיה מרגש?
