אז אין גניבות של הקבוצה הפחות טובה. אין גם הפתעות לא ספורטיביות ולא הוגנות ומתברר שכאשר מכבי ת"א מספיק טובה, מספיק יציבה, מספיק מרוכזת וחדה ומציגה עונה מרשימה לכל אורך הדרך, אין כאן מי שתיקח ממנה אליפות.
הקרדיט מגיע לכל אחד מאנשי מכבי ת"א, אבל יותר מכל לדייויד בלאט. האיש הזה השלים עונה אדירה שמיצבה אותו כמאמן גדול גם בתודעה של אוהדי מכבי ת"א, מה שהיה, אגב, לחלוטין לא מובן מאליו עד לא מכבר.
למכבי ת"א ישנן מספר משימות להשלים באיוש הרכב השחקנים לעונה הבאה. יעשו מה שיעשו שם, ההנהלה צריכה לסמוך על בלאט שגם אם שחקן מפתח כמו אידסון, למשל, לא יישאר בסופו של דבר, הוא יידע מה לעשות ואת מי להחתים ואיך לשלב אותו בפאזל שייווצר. אותם דברים אמורים גם לגבי ההחלטה הצפויה בעניין מצ'באן או הנדריקס, שנדמה כי רק אחד מהם יישאר כאן בעונה הבאה.
ולמשחק. כולם מדברים תמיד על הקושי של הקבוצות היריבות לעצור את שחורציאניטיס בצבע, אבל ברמת הליגה שלנו הקו הקדמי של מכבי כל כך עמוק, שלפעמים לא צריך את הסנטר היווני ליותר מאשר מספר דקות כדי לזרוע פחד. אחר כך באים כל השאר: הקלות שבה אליהו משיג נקודות, הזריקות החופשיות של מצ'באן כמו באימון ומשחק הגנה עצום של הנדריקס ששיתק כמעט לבד את קרטר וקילינגסוורת'. אנרגיות, קשיחות, דריכות, מחויבות, רגליים טריות ומאמן אובססיבי שלא מאפשר להירגע על המגרש גם ביתרון 20. זה חלק גדול מהסיפור.
האלמנטים המוכרים של הפיינל פור המקומי חזרו על עצמם: זו שהישראלים שלה טובים יותר מנצחת, וזו שהישראלים שלה מנוסים יותר – מניפה צלחת. לא צריך לנחש יותר מדי, בשני המקרים התשובה היא מכבי ת"א. קורטני פלס אמנם נתן משחק שמזכיר זר מנוסה שמכיר את מכבי לפני ולפנים, אבל הופעות חיוורות של קרטר, ביגס ומקלינטון קיזזו לחלוטין את יכולת הקליעה הטובה שלו.
שלא לדבר על יבזורי שנראה זר למעמד, וגל מקל שסיים עונה גדולה, אבל באף אחד מהמשחקים העונה נגד מכבי ת"א לא הצליח להציג משחק מוצלח. מקל מוכרח לשפר את הזריקה שלו מבחוץ ולהפוך אותה לאמינה, כדי שייחשב לרכז הטוב ביותר בארץ לא על סמך התפרצות של כמה חודשים, אלא על בסיס קבוע.
היה ערב שמח. בדרך כלל אנשים לא מפרגנים לזכיות של מכבי ת"א בתארים מקומיים בגלל שלל סיבות, חלקן קטנוניות, חלקן אולי מוצדקות. בשנים האחרונות זה קרה כאשר הדוב ניצוד על ידי הפועל חולון והפועל גלבוע/גליל, נפל על הרצפה בשאון רב והשמחה לאיד היתה גדולה.
הפעם, הכדורסל הישראלי צריך להיות שמח שהאלופה שלו היא קבוצה עם בסיס מקצועי וחברתי מצוין, שעבדה קשה הגנתית והתקפית, הראתה מקצוענות לדוגמא והובלה להצלחות בידי אחד המאמנים הבולטים ביבשת כיום.
