"החיים התהפכו ביום אחד בהיר, זה היה יום יפה, בדיוק כמו היום ואז הכל השתנה, ברגע אחד", משחזרת שרון פנאן בראיון מיוחד ל-ONE במלאות שנה למותו של בעלה, מוני פנאן ז"ל.
שנה עברה מאז שם קץ לחייו מי שהיה מזוהה כ"כ עם מכבי ת"א, עם שמחת החיים הבלתי נגמרת ועם הנתינה האינסופית, מוני פנאן. שנה עברה וכ"כ הרבה שאלות נותרו ללא תשובות. כבר בשבעה הרגישה שרון, אשתו של מוני, איך החיים שלה ברגע הפכו למה שמעולם לא דמיינה שיהפכו. ומאז, היא עסוקה בלשקם את עצמה ואת משפחתה מההריסות שהשאיר אחריו בעלה.
"הייתי מאוד קרובה לתהום", היא אומרת בגילוי לב, "היו ימים שלא ידעתי מה לעשות, חייתי כמו נסיכה ופתאום מצאתי את עצמי יושבת בתור ומחכה כאחד האדם לסדר את החיים שלי בכל מיני פרוצדורות ובירוקרטיות שלא תיארתי לעצמי בכלל".
את הראיון לקראת יום השנה למותו של מוני היא ביקשה שנערוך בחוף הים: "מוני מאוד אהב את הים, הוא היה אומר שזה נותן לו הרבה עוצמה. לפעמים הוא היה הולך על החוף עם חברים, לפעמים גם אני הייתי הולכת איתו כאן, הוא מאוד אהב את הגלים. הים הוא כמו מוני, לא ממש יודעים מה קורה שם מתחת למים, יש הרבה סערות כמו שהיום אני יודעת שלא ידעתי מה קורה אצל מוני בתוך הלב, הוא היה סוער ולא הראה לאף אחד מאתנו מה עובר עליו".
באמצע החיים היא נותרה לבדה, עם חובות, נושים ותדמית שקשה להתרומם ממנה: "מוני עשה מעשים שלא יעשו, אני מנסה להבין ולא מצליחה, אני שוברת את הראש כל לילה ומנסה למצוא תשובות". הלילות לא קלים לשרון שעברה להתגורר בדירה קטנה קצת אחרי שקמה מהשבעה.
"אני ממש שכנה של מוני עכשיו, אני גרה ממש קרוב לבית העלמין ואני הולכת לשם די הרבה. היה לי לפני כמה ימים סיוט בלילה, חלמתי שאני מנסה למצוא את הדרך הביתה ואני לא מצליחה, אני מנסה ללכת בכל מיני שבילים ואני פשוט לא רואה את הדרך, לא מוצאת את הדרך הנכונה. קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי: 'נו באמת, זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו', הרגשתי שאני בדרך כלשהי".
התעלומה שהובילה את מוני לשים קץ לחייו נותרה עדיין בקבר: "מוני הגיע למצב הזה בגלל הסתבכות כלשהי, אין לנו אפילו קצה קצהו של חוט, ניסינו בכל הדרכים להגיע לפתרון ולא הצלחנו למצוא כלום. למרות מה שאנשים חושבים, אין שום אוצר חבוי, זה ממש לא נכון".
ביום שאחרי השבעה החלה פנאן להתמודד עם המציאות החדשה, בלי בעלה שדאג לה ולילדיה כל החיים וקשה לא פחות, בלי החברים שכל החיים הקיפו אותה ואת מוני: "כולם נעלמו, נשארתי לבד. כל ה'חברים' של מוני, כל ה'חברים' שלנו נעלמו, לא קיבלתי טלפון מאף אחד במשך שנה שלמה. הסתכלתי על הילדים שלי ולא האמנתי כמה תמיכה הם מקבלים מהחברים שלהם, הצעירים האלה, הם כמו משפחה וחשבתי לעצמי כמה אני רוצה גם חברים כאלה, כמה אני צריכה את התמיכה ואין לי ממי לקבל אותה".
גם אחרי שנה, הרגשות שלה כלפי מוני לא ברורים לה: "אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי מוני היום, ברור שאני גם כועסת עליו, הוא הסתיר מאתנו חלק מהחיים שלו, אני גם אוהבת אותו ומעריכה אותו ויש לי הרבה זיכרונות טובים ממנו, הוא חלק ממני אבל למען האמת, אני לא יודעת עדיין, שנה אחרי איך אני מרגישה כלפי מוני. כל מה שבנאדם יכול להרגיש, אני מרגישה ביחד".
ביום יום שרון מתמודדת עדיין עם המבטים והדיבורים סביב הפרשה אבל האופטימיות משחקת כיום תפקיד משמעותי בחייה: "אם מוני היה מדבר איתי היום, הוא היה אומר לי: 'בובהל'ה, כל הכבוד לך ולילדים על השנה שעברתם, כל הכבוד שאתם חזקים'".
"כל הזמן היו לעברי מבטים ברחוב ודיברו עליי, אבל זה לא גורם לי להתבייש במי שאני ובשם שלי, לעולם לא אתבייש להיות שרון פנאן. היום אני כבר יותר יציבה, עם רגליים על הקרקע, אני מתחילה לעבוד בקרוב ואני רואה את האור. אני אופטימית. יש לי נכדה בדרך וזה בוודאי יוסיף לי עוד נקודת אור בחיים שתיקח אותי למקומות טובים. הירושה הכי יקרה שיש לי ממוני זה הילדים, הם הכי יקרים לי ואני היום מרגישה חזקה יותר ואופטימית".
