אני לא רוצה לקחת דבר מהעליה הנהדרת של הפועל ת"א לחצי גמר גביע המדינה, אבל זו אולי הזדמנות טובה למיין סופרלטיבים שעפים מכל כיוון ומקום.
כמעט בכל משפט שני שתקראו על הפועל ת"א והניצחונות שלה על הפועל חולון ומכבי חיפה במסגרת הגביע, מזכירים את הפער שבין שחקני ליגת העל לשחקני ליגה לאומית.
כמעט בכל משפט שני על הזרים בראיין אוסברי ואדריאן אוטר, משווים בין זרים של ליגת על לזרים של ליגה שניה, ומדסקסים לגבי מידת ההתאמה של שני הזרים מהפועל ת"א לליגה הראשונה.
מזכיר מאוד את השימוש בביטויים שגורים כמו "שחקני יורוליג" לעומת שחקנים אירופיים אחרים שמשחקים במסגרות אחרות, ובין "שחקני NBA" שמגיעים לאירופה ומגלים שהיא גדולה עליהם.
היורוקאפ מלאה בשחקנים מצויינים שיכולים לשחק כמעט בכל קבוצת יורוליג ובהצלחה גדולה. ביורוליג, לעומת זאת, יש שחקנים שהם לא יותר ממשלימים בקבוצות יורוקאפ. גייב פרואיט מאשקלון שיחק בבוסטון סלטיקס. באשקלון הוא לא שרד אפילו חצי עונה. זה לא רק כדורסל נטו, יש אלף ואחד גורמים שמשפיעים על הצלחת שחקן וקבוצה. ובעיקר, הגבולות בין המסגרות וההגדרות יותר מטושטשים מאשר נהוג לחשוב.
מדברים גם לא מעט על מכבי חיפה כמי שפספסה את אוסברי, ששיחק בעונה שעברה בקבוצת הבת מטבעון ולא היה לו מקום, לכאורה, בסגל שלה. לא לוקחים בחשבון, לעומת זאת, שבליגה השניה כאן, כאחד משני זרים בלבד ועם כדורסל נלהב ומשוחרר בהרבה ובלי חוק רוסי שיוצר מציאות כפויה במגרש, התנאים אחרים: אוסברי כמו גם אוטר יכולים לשחק כמעט 40 דקות מדי ערב, לקחת 20 זריקות כמו כלום, להיות השחקנים המרכזיים בכל משחק, לקבל יד חופשית ולא להיבלע בתוך קאדר בליגת העל שכולל 5 או 6 זרים.
במלים אחרות, אותו אוסברי נהדר יכול להפוך בקלות לבינוני ומטה בקבוצת ליגת על. עניין של סיטואציה, עניין של אווירה, עניין של הבדלי גישה. לפעמים, כידוע, פחות זה יותר.
בואו ניקח, לשם השוואה, את מכבי אשדוד שגם היא עלתה לחצי הגמר, והחגיגות שלה נדחקו לנוכח ההדחה של הפועל ירושלים והעליה של הפועל ת"א. האם זו "קבוצת ליגת על" היסטרית שטובה בהרבה מהפועל ת"א, בטח כאשר זו מארחת לעיני הקהל יוצא הדופן שלה ובאווירה שנוצרה סביב סיפור ההצלחה הזה?
הנה אשדוד: למאמן שלה, עופר ברקוביץ', לא היתה עבודה בליגת העל בעונה שעברה, וכבר שנים שאף מועדון לא נותן לו צ'אנס ממושך כראוי ליכולתו המוכחת. יאן מרטין הגיע מהליגה השניה. שון דניאל וניב ברקוביץ' נעו בשנים האחרונות על הגבול שבין ליגה ראשונה לשניה. גם דניאל גור אריה. לאור איתן ומאיר טפירו, שחקנים מנוסים, אשדוד היתה האופציה היחידה בליגת העל. את איתן, למשל, החתימו בשלב די מאוחר. אז נכון, יש לה ארבעה זרים, אבל רוב הזמן העונה היא שיחקה בכלל עם שלושה. כל זה מספיק לה כדי לעמוד במקום השני נכון להיום בליגה הראשונה. השלם גדול מסכום חלקיו.
והנה ברק נתניה: אריק אלפסי בא מלמטה, טוני וושהאם, כריס ווטסון, טוני יאנגר, ערן אסנטי, אלירן גואטה, אוריה גור - אלה אנשים שמכירים מצוין את הליגה השניה. גם שמוליק ברנר, שבנתניה הולך לו קלף אבל גם הוא הסתובב בשולי ליגת העל במשך שנים.
וזו הפועל ת"א: יריב רוקני שיחק בליגת העל, טוהר חיימוביץ' גם עבר שם ובטח מתן נאור, כולל שנים טובות מאוד בהרבה קבוצות ומקום בנבחרת ישראל. גל איתן ואלעד אליהו הספיקו להסתובב בליגת העל. ירון להט שיחק בליגה הראשונה לא מעט. שרון אברהמי, המאמן, שיחק בליגת העל ביותר מקבוצה אחת. בקיצור, ההבדלים קטנים. יותר קטנים משנהוג לחשוב.
בסופו של דבר, הפער העקרוני אמור להיקבע על-פי מספר הזרים. קבוצה מהליגה הראשונה שמשחקים בה ארבעה זרים, למשל, ונכנעת לקבוצה מליגה שניה עם שני זרים, זו בהחלט הפתעה גם כאשר מדובר במשחק חוץ.
אבל להגיד שהזרים של חיפה או חולון עדיפים בהרבה על אלה של הפועל ת"א, רק כי הם הגיעו מבלגיה, טורקיה או ונצואלה ולא מהליגה השניה בישראל? שחקנים מצויינים שיחקו בליגה השניה בארץ לאורך השנים, והצליחו מאוד גם בליגה הראשונה. טוני וושהאם למשל, פול תומפסון, אריק קמפבל, מרק בריסקר, דריק שארפ, כריס ווטסון, ג'סי סולטרס ואחרים.
כך שהעניין הוא לא רק מספר הזרים השונה בקבוצות משתי הליגות המובילות בארץ, אלא בעיקר הסיפור של הפועל ת"א. זו לא עוד קבוצת ליגת שניה רגילה או טיפוסית. יש לה מסורת שלקוחה מצמרת הכדורסל כאן, יש לה קהל מהמסורים ביותר שיש, כזה שמאפשר לה להאמין כי הסטנדרטים ורף המינימום גבוהים בהרבה משל קבוצות אחרות בליגה השניה. ויש לה אולם שהפך ביתי מאוד ומאזן נקי מהפסדים. במצב כזה פערי כוחות על המגרש, שלעיתים קרובות הם קטנים ממה שנדמה, מתאזנים.
