היה מעניין לראות אתמול פרצופים נדהמים ביציעי נוקיה. אוהדי מכבי ת"א, שהתרגלו באחרונה ללוקסוס ולניצחונות בפערים של 30, 40 וכמעט 50 נקודות, ראו פתאום מול העיניים קבוצה אורחת שמאמינה בעצמה, רוצה להתחרות עד הסוף, לא נשברת ולא חוששת.
קבוצה יריבה, שקולעת באחוזים גבוהים במיוחד מחוץ לקשת במחצית השניה, פותחת יתרון דו-ספרתי, עומדת בקאמבק של מכבי ת"א בדקות הסיום ואפילו מקופחת בעבירה חמישית נגד אחד מכוכביה שקרוב לוודאי כלל לא היתה, ומנצחת בסופו של דבר 88:91.
ערב שהתחיל בשאלה האם דייויד בלאט יעשה הנחות לדן שמיר ומכבי תנצח את בני-השרון רק ב-15 במקום ב-30 הפרש לנוכח החברות בין השניים, הפך למשחק אחר לגמרי שעשה שירות גדול לכולם.
לא פשוט להוציא מסקנות חיוביות אחרי הפסד, אבל בראייה של מעבר לפופיק זה עושה טוב למכבי ת"א. השחקנים והמאמן צריכים לרדת לקרקע אחרי שורה של שיאים ופסגות, וכולם מרגישים עכשיו את הצריבה והבעירה מבפנים שמגיעים אחרי הפסד ביתי בליגה הישראלית.
זה מחשל וחשוב לקראת ההמשך. לא יזיק לשחקני עונה ראשונה בקבוצה הזו לחוש איך זה מרגיש, ולוותיקים יותר להיזכר מחדש. הפסדים הם חלק מהעניין.
זה עושה טוב גם לבני-השרון, שהחזירה לעצמה ביטחון אחרי הפסד ביתי מול מכבי אשדוד בהארכה. בסגל מלא, עם שרון ששון שיהיה כשיר ומייסיאו באסטון (בהנחה שיגיע שלב שבו יהיה בכושר טוב וישתלב בתוך המערכת מכל הבחינות), זו קבוצה שיכולה לזכות בתואר. בעצם, כמו בכל אחת מהעונות האחרונות.
ניצחון על מכבי ת"א בהיכל הוא משהו שלא שוכחים. בפעם הבאה שהקבוצה הזו תגיע לנוקיה, כל חבריה יידעו שהדברים ניתנים לביצוע. יש הוכחות, יש אסמכתאות. ובכלל, שמיר בטוח כעת יותר מאשר קודם ביכולת של הקבוצה שלו להשתפר עם הזמן.
וזה עושה טוב גם לקהל הכדורסל הנייטראלי בישראל. עד למשחק הזה מכבי ת"א ניצחה בפער ממוצע של כמעט 30 נקודות בליגת העל. טוב בעיקר למחמאות עבור בלאט-גודס-אבן והשחקנים שלהם, פחות טוב לאוהדי הענף ולעניין הכללי בליגה. זו תזכורת נוספת לכך שדברים נקבעים באפריל-מאי, ושלאפקט העצום שיש לניצחונות ב-40 הפרש בנובמבר, אין בהכרח השפעה על מה שיקרה בעוד חצי שנה.
מכבי סיימה רצף משחקים בנוקיה ותצא השבוע לליטא. ההתמודדות אתמול היתה החמישית שלה ברציפות בהיכל ולעיתים קרובות רצף כזה עשוי להוות מוקש, ודאי כאשר כל המשחקים הקודמים הסתיימו בפער דו-ספרתי.
הכל נעשה נוח ומוכר מדי בתנאים האלה והחושים הופכים מעט קהים. במצב כזה ההפסד בלתי מחוייב המציאות, כמו שמכבי ת"א ודאי רואה במשחק של אתמול, מתייצב בסופו של דבר עם סימן קריאה לצידו. זה קורה לא מעט לקבוצות NBA, שלוח המשחקים שלהן כולל 4 או 5 משחקי בית רצופים בשלב מסוים לאורך העונה.
ההסברים של בלאט ושל חלק משחקני מכבי ת"א אחרי ההפסד לגבי מחסור באנרגיות, נובעים, בין השאר, גם מהנתון הזה. כאשר מגיעים לעוד משחק בית ועוד משחק בית ועוד אחד, היריבות נראות פתאום כמו מטרה נוחה שבסך-הכל צריך לסמן עליה איקס וללכת הלאה למשחק החשוב באמת, אי שם בקובנה הקפואה בהמשך השבוע.
ובני-השרון, קבוצה שיש לה כלים וגם מאמן ומספר שחקנים מנוסים (הנה מגיע ארז כץ עם השלשות שלו), ידעה לנצל את העובדה הזו לטובתה תוך שימוש מוגבר בחמישה שחקנים שקיבלו בין 31 ל-36 דקות משחק כל אחד. רוטציה קצרה, כידוע, יכולה לעשות נפלאות במקרים נקודתיים.
מה יהיה עם שחקן הפנים שחסר?
עם 22 נקודות ב-80 אחוז מהשדה ו-14 ריבאונדים של שון ג'יימס, מתעוררת מחדש שאלת צירוף שחקן הפנים (בני-השרון כבר הביאה...), שקצת נרגעה באחרונה בעקבות הניצחונות של מכבי ת"א. שחורציאניטיס הובס, הנדריקס לא בעסק וגרין היה ונשאר מחליף.
אי אפשר להחביא את הבעיה הזו פעם אחר פעם, והיא עלולה לצוץ דווקא ברגעים שהכי מעוניינים להחביא אותה. ג'יימס, לי ניילון ומייסיאו באסטון יהיו פה גם בחודשים הקרובים. השאלה היא מה תעשה מכבי כדי למזער נזקים מולם בהמשך הדרך. שלשות של שחקני החוץ, כידוע, הן פיתרון אחד אבל כלי חמקמק. לפעמים עובד, לפעמים לא (0 מ-4 לצ'אק אידסון אתמול, 1 מ-7 לדייויד בלו).
עכשיו, כשבלאט יאמר לתקשורת אחרי ניצחונות שמכבי היא לא קבוצה גדולה אלא כזו שמוציאה מעצמה יותר מסך חלקיה, יכול להיות שאנשים יהנהנו בראשם בהבנה, במקום לפטור אותו בתנועת יד מזלזלת. העניין הוא, שמכבי צריכה למנף את ההפסד הזה לתועלתה בעיקר בכל הקשור לרענון, צבירת אנרגיות והתמקדות מחדש בדגשים המקצועיים, אבל לא פחות מזה להיזכר בכך שבעונה שעברה החיסרון של סטפון לאזמה בקו הקדמי עלה לה באובדן אליפות ולפעול בהתאם. בינתיים, מצפה לה משימה קשה מאוד ביום חמישי בקובנה.
