הניצחון של עירוני אשקלון על הפועל גלבוע/גליל הוכיח שלקבוצה הדרומית בליגה יש פוטנציאל להצליח יותר ממה שהיא עושה ביומיום. אבל זה לא דבר חדש עבור הקבוצות של אריאל בית הלחמי בשנים האחרונות.
כבר מזמן חלפו הימים בהם אימן בית הלחמי את גבעת שמואל, קבוצה קטנה שלא היה לה מה להפסיד אלא בעיקר מה להרוויח. מאז הוא מתקשה להביא בקביעות את הקבוצות אל סף מיצוי יכולתן, שלא לדבר על הצלחה ממושכת.
במובן מסוים, אשקלון ובית הלחמי מאוד מתאימים זה לזו ולהיפך, לא לחינם הוא מוצא עצמו שם לקדנציה שניה.
כמו אשקלון, שמחפשת דרכים להשתלב דרך קבע בצמרת הכדורסל בארץ, כך גם בית הלחמי, מחפש להדביק לעצמו חותמת של מאמן ליגה בכיר ולא עוד מאמן ליגה מן השורה.
בכלל, על סמך התוצאות של השנים האחרונות, בעיקר בעבודותיו בעירוני נהריה ובבני השרון, בית הלחמי עלול להיות אחד המאמנים המתוסכלים בליגה. לקבוצות שלו יש בדרך כלל חומר טוב להצליח, אבל על כל ניצחון מגיע הפסד, ועל כל רצף ניצחונות מגיע רצף הפסדים.
אשקלון היא מקום טוב לשחק בו כדורסל ולא מהיום. כבר היו למועדון סגלים לא פחות טובים ומעניינים על הנייר מאשר הסגל הנוכחי, כך שהבעיה העיקרית היא כנראה בדרך בה המועדון רואה את עצמו מן ההנהלה, דרך הצוות המקצועי, השחקנים, האוהדים ועד לתקשורת.
לפעמים, כדי להצליח בגדול, מועדון צריך להתנהג ולחשוב בגדול. אני משוכנע שבית הלחמי חושב ככה על עצמו ועל הקבוצה שלו, אבל הוא צריך גם לגרום לכל מי שבא איתו במגע בהקשר של הקבוצה, ובעיקר לשחקנים, לחשוב ולהתנהג ככה וכאן העסק מסתבך.
על פניו, התכנסה באשקלון העונה חבורה של שחקנים שראו דבר, שניים או שלושה בכדורסל בכלל ובליגת העל בפרט. להערכתי, ושוב, מדובר במבט מהצד, יש קושי להעביר מסרים לחבורה של שחקנים שקרובים יותר לסיום הקריירה, מאשר לתחילתה. לא מדובר רק ברמה המקצועית, אלא גם במישור המנטאלי.
שחקנים כמו עומאר סניד, ברוקס סיילס, קורי קאר או בריאן טולברט, קל להדליק במרוצים קצרי טווח כמו משימה מוגדרת או מפעל כמו גביע המדינה, אך פחות מזה כאשר מדובר בליגה ארוכה.
כשבית הלחמי מכין את הקבוצה למשחק גביע שבו יש תוצאות מיידיות, כמו נגד מכבי חיפה, הוא מטריף את השחקנים. לפני גלבוע/גליל הוא אמר לשחקנים שלו, שעל הצעירים של קטש אומרים שהם הכי טובים בליגה, אבל הוא יכול להפיק מהשחקנים שלו יותר. כשהוא מגיע לעוד משחק ליגה משמים, אחד מתוך רצף ארוך, הוא עלול לחטוף תבוסה יחד עם השחקנים הרדומים שלו.
מעבר לזה, באשקלון משחקים הרבה גאנרים, שספק אם יכולים להשתנות בגיל הזה. חלקם אוהבים למסור, אבל במקביל נמצאים בשלב בו הם עובדים על החוזה של העונה הבאה, בזמן המועט שעוד נותר להם לשחק.
אם טולברט וסניד, למשל, לא יעמידו מספרים יפים על הלוח, תהיה להם בעיה לשמור על רמת השכר שלהם בעונה הבאה. הם אוהבים למסור, בעיקרון, אבל למציאות יש תוכניות אחרות עבורם כרגע והם צריכים לזרוק לסל והרבה, לפעמים גם בלי קשר ישיר להוראות המאמן מהצד.
אני חושב שהמבחן האמיתי של אשקלון יהיה בחצי גמר גביע המדינה בעוד שבועיים. זהו רגע שעשוי להפוך למכונן בתולדות המועדון הזה. מבחינת עיר כמו אשקלון, חצי גמר הגביע נגד בני השרון יהיה אירוע שצריך לכוון אליו את כל הפוקוס. ישנם מועדונים שממתינים עשור או שניים לפני שהם מצליחים להגיע למעמד כזה, ישנם כאלה, מסדר הגודל של אשקלון, שלא מגיעים לשם אפילו בשנות דור.
אם התזה שלי נכונה, השחקנים של בית הלחמי והמאמן עצמו יגיעו ממוקדים מאוד למשחק, אבל המשימה הגדולה היא של כולם: מראש העיר ועד לאחרון האוהדים. הקבוצה הזו צריכה להתייצב בהיכל כשהיא מלווה בצבא אוהדים רעשני, שיוכיח שאשקלון יושבת חזק על מפת הכדורסל.
אני לא יודע איך יוצרים המשכיות מקבוצה כזו, שבנויה על שחקנים מזדקנים, וגם לא יודע איך מנצחים את דן שמיר במשחק גביע, היות שהאיש טרם הפסיד באחד כזה לאורך הקריירה הצעירה שלו.
אבל דבר אחד אמור להיות ברור לכולם: ההזדמנות של אשקלון לזכות בתואר היא נדירה. וכמו כל שלוש האחרות, היא רחוקה מרחק שני משחקים בלבד מלממש חלום. אם כולם יגיעו מאוחדים ויחשבו על העיר אשקלון ולא רק על עצמם או על הזריקה הבאה לסל, אולי מפעל הגביע יוליד עוד סיפור מארץ ההפתעות.
