הרבה סיפורים בספורט גורמים לאנשים רבים השראה ולא סתם יש המקבילים את חלקם לכאלה של חיילים מהמלחמה. מורן סמואל לא עברה תאונת דרכים, היא גם לא נפצעה במשחק כדורסל, היא התעוררה בוקר אחד והרגישה כאב חד בגב שלווה בקשיי נשימה. באותו הרגע הבינה מורן, עד אז כדורסלנית שכל עתידה לפניה, שמשהו לא טוב קורה.
היא הזמינה אמבולנס וחיכתה לו במיטה, כשהיא מפחדת לזוז, ועד שזה הגיע, כבר היתה משותקת מהחזה ומטה. משם התחילה ההתמודדות.
עד לפני חמש שנים נחשבה סמואל לשחקנית בולטת בענף הכדורסל, אלא שאת אותו בוקר היא כנראה לא תשכח לעולם. רוב האנשים שהיו מתמודדים עם טרגדיה שכזו, היו כנראה מתרחקים מעולמם הקודם, אבל סמואל, דווקא לא: "הרבה אנשים שואלים אותי איך מתמודדים והם מצפים לקבל איזו תשובה טריוויאלית שנכנסים לדיכאון, לפני זה לא הייתי בנאדם כזה אז לא הייתי יכולה להיות כזו גם תוך כדי.
האופטימיות שלי, שטבועה אצלי בגנים, החזיקה אותי באווירה טובה. במהלך השיקום הזמינו אותי למשחק של רמה"ש, הגעתי לאולם על כיסא גלגלים ואחרי חצי שעה לא יכולתי להישאר שם יותר. לא הלכתי לבקר שחקניות שאימנתי. לפני שנתיים בדיוק ביום ההולדת שלי החלטתי להעניק לעצמי מתנה ולהתאמן בכדורסל בכיסאות גלגלים. הגעתי לאולם כדורסל, היה שם פרקט, כדור וכל השאר היסטוריה".
בימים אלו מתכוננת מורן יחד עם נבחרת ישראל לאליפות אירופה שתיערך בארץ ותיפתח בחודש הבא, אך מעבר לכדורסל, עוסקת מורן בספורט נוסף. ענף החתירה בו היא מתמודדת בימים אלו על הכרטיס לאולימפיאדת לונדון 2012. "הגעתי לאימון ניסיון. היה משהו במים שמשך אותי, משהו באתגר הגופני, בתחרות נגד המים ונגד עצמך, מאימון לאימון זה הלך והשתפר והתחברתי לזה יותר. היום אני כבר כאן, ממש צעד אחד לפני כרטיס אולימפי".
על פי המילון אופטימיות היא השקפת עולם הרואה בעולמנו מקום חיובי במהותו. אין ספק שההגדרה הזאת מתאימה באופן בלתי רגיל, למורן סמואל, שמסכמת ואומרת: "המגבלות היחידות בחיים, הן המגבלות שאנחנו מציבים לעצמנו, לא שום דבר אחר".
