המעבר של טל בורשטיין לפואנלברדה מזכיר לי במידה מסוימת את זה של חברו הטוב, גור שלף, ממכבי ת"א לאנטוורפן לפני מספר שנים. אני לא משווה בין איכות הליגה הבלגית לזו של הליגה הספרדית, אבל פואנלברדה בכדורסל הספרדי היא בערך כמו אנטוורפן בכדורסל הבלגי. אולי אפילו פחות.
שלף, שבשנותיו האחרונות על המגרש כשחקן פעיל התמודד עם בעיות גב חוזרות ונשנות, הצטיין בליגה הבלגית די בקלות והפך לאחד הטובים בה. הוא גם זכה שם בתואר, משהו שספק רב אם בורשטיין יצליח להגיע אליו בספרד, אבל גם טל לא מגיע בשיא כושרו אלא אחרי פציעות קשות שעבר בשנים האחרונות.
דומה שהן מאחוריו וראינו ממנו סימנים מעודדים כששיחק באחרונה עם נבחרת ישראל. עם זאת, לדעתי לפחות, הוא לא יוכל להיות בדיוק השחקן שהיה בשיאו, אבל לפואנלברדה מה שהוא יכול לתת עשוי בהחלט להספיק.
שלף הגיע לבלגיה כדי לסיים קריירה, פחות או יותר, וחיפש שקט נפשי, שקט כלכלי ומקום טוב עבור משפחתו. בורשטיין יוצא צעיר יותר ולא מדבר על סיום קריירה, אלא על התחלה חדשה, אבל הקריטריונים שעבדו עבור שלף מתאימים גם לו.
סביר שחיפש יותר מזה והאמין שיוכל להשתלב בקבוצת יורוליג, או כזו שמשחקת במפעל אירופי ותוכל להשאיר אותו בקצב אליו הוא רגיל - שני משחקים בשבוע. במקום זה הוא קיבל את פואנלברדה, קבוצה בינונית ומטה, אבל כזו שמשחקת בליגה חזקה מאוד וסמוכה למדריד, עיר שיש בה הכל.
העובדה שפואנלברדה משחקת רק בליגה הספרדית תפעל לשני הצדדים. הבשורה הטובה היא שלא יופעלו עומס ולחץ גדולים מדי על גופו של בורשטיין, שעבר טראומות פיזיות בשנים האחרונות. הבשורה הלא חיובית היא, שאם ירצה להתקדם לקבוצה גדולה יותר בתום העונה הזו, יהיה לו קשה לעשות זאת בזכות משחק אחד בשבוע, כיוון שיקבל מטבע הדברים פחות הזדמנויות לבטא את עצמו ברחבי אירופה.
אחד הדברים העצובים בכל הסיפור הזה הוא, שההחתמה של בורשטיין בפואנלברדה חשפה שוב מקרוב את הגודל האמיתי של קבוצות הליגה שלנו. ברגע שמכבי ת"א החליטה שהיא לא מעוניינת בשחקן שהופיע אצלה תשע עונות רצופות תמורת השכר שביקש, וגם לא בפחות מכך, האמת הרימה ראש: אף קבוצה מקומית לא היתה יכולה, או לא רצתה, או לא ניסתה באמת, להשיג את טל ולהחתים אותו. וזה דווקא בעידן בו מיליונרים עומדים מאחורי קבוצות. אגייאר בירושלים, רוזן בחיפה, רקנאטי בבני השרון. קבוצות עם מסורת, שעשו ועושות משהו בכדורסל הישראלי.
פעם לקבוצות כאן עוד היה כסף כדי להשאיר כוכבים ששוחררו ממכבי ת"א כמו דורון ג'מצ'י או מוטי דניאל, שחתמו לאחר שחרורם במכבי ראשל"צ והפועל ירושלים, או תומר שטיינהאור שהשתלב במכבי רעננה. היום אין כסף וקבוצות מן השורה, אפילו המובילות בהן, לא יכולות להחזיק שחקן ישראלי בעלותו של בורשטיין אצלן.
ראינו אתמול את הפועל ירושלים מנצחת את מכבי ת"א. אם בורשטיין היה מגיע אליה הסגל היה הופך לשלם וחזק יותר. אף אחד לא היה מצפה ממנו לשחק 30 דקות ולקלוע 17 נקודות למשחק, אבל ירושלים היתה יכולה ליהנות מניסיונו, מהרצון האדיר שלו לחזור ליכולת מהעבר וכמובן - מכך שהיה רוצה להראות למכבי ת"א שטעתה. ועדיף במשחק חשוב על תואר.
טריי סימונס הוכיח אתמול במלחה עד כמה חזק יכול להיות תסכול שנשאר בבטן זמן רב, ואילו כוחות אפשר לשאוב מרצון עז להראות לכולם שאנשים טעו בהערכת כוחו. גם בורשטיין יכול היה להיות כזה, ובשוק שבו מספר הישראלים המובילים מצומצם, טל יכול היה לשדרג את הקבוצה. אני מאמין שגומא אגייאר היה יכול להניח את הכסף על השולחן ובורשטיין לא היה מסרב, אבל מאוחר מדי. ירושלים ואגייאר מאמינים כרגע שהם טובים מספיק גם בלעדיו, ובורשטיין כבר בספרד.
לא מדובר בעומרי כספי שהלך ל-NBA כדי להיות הישראלי הראשון ולהגשים שאיפת חיים, גם לא ביותם הלפרין וליאור אליהו שהשיגו חוזי עתק במונחים ישראליים בקבוצות יורוליג מובילות. מרגע שבורשטיין לא השיג הסכם בקבוצת יורוליג גדולה, די מעציב לדעת שאין כאן קבוצות שיכולות לגייס משאבים לצורך פרויקט מקצועי מיוחד.
אז או שלקבוצות הישראליות אין את החזון, המעוף והיכולת, או שהן מאמינות שבורשטיין הוא שחקן שעתידו מאחוריו אחרי הפציעות שעבר, שהוא לא ראוי להשקעה כספית כבדה ושהקבוצה החדשה שלו מספרד שילמה תג מחיר מופרז. נותר רק להמתין ולראות.
