לפני 22 שנה הגיעה אליצור נתניה לגמר גביע המדינה והפסידה להפועל גליל- עליון בגמר. אמש (ראשון) נפגשו הגלגולים של שני המועדונים האלה שוב במסגרת הגביע והפעם באולם "ישורון" הצר והצפוף.
הקבוצה הביתית היא כבר לא רק אליצור, אלא גם מכבי, וקוראים לה בכלל ברק נתניה. אל גליל-עליון הוצמד השם גלבוע והיא משחקת רחוק מהאולמות שזוהו איתה בעבר, כפר גלעדי וכפר בלום. אז זכתה הגליל בגביע על חשבון נתניה. השנה זה כבר לא יקרה.
נתניה עושה את מה שהיא עושה עם שלושה סקוררים זרים, יהודי-ישראלי אחד גבוה במיוחד שעליו תולים את עתיד הקו הקדמי של נבחרת ישראל, זר אחד משלים שמכיר את הליגה השניה טוב יותר מאשר את הראשונה ושחקנים ישראלים שגם הם חיים על התפר שבין הליגה הראשונה לשניה. ואיפה המפתח? אצל שמוליק ברנר.
למה ברנר? כי שלושה סקוררים זרים טובים כל קבוצה קטנה יכולה להחתים בקיץ. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות, אבל בעיקרון קל יחסית להשיג סקוררים מוכחים בשוק. נתניה פגעה בול בכל אחד מהם: טוני וושהאם, שמצליח כאן כבר שנים, למעט חריקות בעונה שעברה בנהריה. מרקו קילינגסוורת', שאסף נקודות בכל מקום בו שיחק, ודנילו פינוק, שחקן נבחרת פנמה שכבר עבר באולמות מפוארים וברמות גבוהות יותר מאשר אלה של הליגה בישראל.
לעומת זאת, רכז כמו שמוליק ברנר אין הרבה. במובן מסוים הוא מסוג הרכזים שכבר כמעט שלא קיימים. חושב קודם כל על מסירה ועל הפעלת השחקנים שלצידו, ורק אחר כך על הזריקה שלו. אינטליגנציית המשחק שלו גבוהה, אבל היא לא באה על חשבון משחק הקרבה.
נסו לספור פעם אחת כמה פעמים בערב ברנר ניגש לשאר השחקנים כדי להשמיע משהו, לעודד, לתמוך, לפרגן ולדחוף קדימה. נסו לספור כמה פעמים הוא משתטח על כדור אבוד ונאבק להשיג אותו.
זה לא רק עניין של אופי או חוכמת משחק, אלא גם הכרה במוגבלויות. ברנר יודע שהוא לא הקלע הכי טוב שיש, לא החודר הכי טוב שיש, אבל הוא דרוך ונחוש להגיע ראשון לכל דבר. מאחר שהוא מכיר במגבלות שלו הוא טוב בתחומים שבהם הוא מתמיד ומקפיד להתבסס כמו אסיסטים, חטיפות ויצירת אווירה מגובשת סביבו ובתוך הקבוצה כולה.
אין הרבה שחקנים שמסיימים ערב עם 13 אסיסטים ו-3 נקודות כמו בניצחון על גליל ברבע גמר הגביע. אין הרבה שחקנים שלוקחים רק קצת פחות מ-6 זריקות לסל בממוצע למשחק, ומגיעים לאותו מספר בממוצע האסיסטים שלהם. ואין הרבה ישראלים בליגה שמקבלים דקות משחק כמותו. למעשה, הוא מוביל את עמודת הדקות בין הישראלים יחד עם יובל נעימי מהפועל ירושלים.
ברנר מחזיק את נתניה והתפקיד שלו אפילו גדול וממשי יותר מאשר היה אמור להיות, בהתחשב בכך שנתניה נכשלה בהבאתו של הגארד, קווין בראזוול, שלמעט הצד החברתי כמעט שלא תרם אלמנט מקצועי טוב אחד, והתקופה שלו כאן תיזכר כנפילה.
בראזוול היה אמור לחלק עם ברנר את האחריות בעמדת הרכז, אבל בפועל, לנוכח חולשתו, ברנר לקח על עצמו הכל. גם עכשיו, אחרי שהדיח מהגביע את הפועל ירושלים וגלבוע/גליל, אריק אלפסי יודע שהוא לא יכול להמשיך ככה. בשלב כזה או אחר ברנר ייגמר או פשוט לא יספיק. הוא חייב עזרה בעמדת הפוינט גארד. ולחשוב שבמקום ברנר היה אמור לשחק בנתניה העונה גוני יזרעאלי, ומי יודע איך היתה נראית הקבוצה עם גוני ובלי ברנר.
את האופי הלוחמני ואת האמונה שלו אלפסי מצליח להעביר לשחקנים. הזרים, שכל אחד מהם יכול לפרק קבוצה בערב אחד על סמך סגנון המשחק האישי שלו שדורש זריקות רבות לסל, מנסים לשחק יחד ככל האפשר.
ישראלים כמו ליאור חכמון, אוריה גור וערן אסנטי-אסרא, הם שותפי דרך למאמן וכמותו גם הם צמחו מלמטה. כולם ניסו בשלב כזה או אחר לצאת ולהריח מה קורה בחוץ, כולל המאמן עצמו, אבל לממש את היכולת ולהביא לביטוי את השאיפות הגדולות ביותר במועדון הביתי שלך – אין טוב מזה. נראה שכל אחד מהם אסיר תודה נכון להיום, על כך שהם מצליחים להגשים חלומות במועדון הבית.
לנתניה יש גם תפקיד גדול יותר בעונה הזו, גם אם ביומיום ספק אם נותנים שם את הדעת בעניין ומסתכלים בפריזמה מקומית בלבד. רוברט רות'בארט הוא, כאמור, מי שאמור להיות הסנטר הבא של הנבחרת בתוך זמן לא רב. מלבדו אין שחקנים ישראלים בגובה 2.17 וכל התקדמות שהוא יצליח לבצע העונה במדי נתניה עשויה להיתרגם בהמשך הדרך לטובת ולזכות הנבחרת הלאומית.
הוא שחקן מיוחד ושונה שכולם צריכים לדעת איך לשחק איתו. היה לו משחק טוב ויעיל נגד גלבוע/גליל, אבל הסך הכל שלו עדיין דומה מדי למה שכבר הראה בקבוצות קודמות והשאלה היא האם הוא יוכל לעשות את הצעד הגדול הבא, כדי למצב את עצמו כסנטר הישראלי הטוב ביותר.
פה ושם רות'בארט מציג מספר תכונות שנדיר למצוא אצל שחקנים בגודל שלו, אבל עקביות ויציבות הן המפתחות העיקריים לשחקן כדי להצליח. אפשר רק לקוות שבמהלך העבודה היומיומית, אלפסי ורות'בארט זוכרים שהחיים אולי מתחילים בברק נתניה, אבל לא מסתיימים בה, ויש כאן משימה גדולה ורחבה יותר מאשר ניצחון במשחק הבא ובזה שאחריו: העמדת סנטר לגיטימי וטוב לסדר גודל של 20 דקות משחק במדים הכחולים-לבנים.
חצי גמר גביע הוא מעמד מחייב. אחד המבחנים הגדולים של נתניה יהיה דווקא ביציעים ולא רק במגרש. אם נתניה היא עיר של ספורט, או אפילו בירת הספורט כמו שנוטה ראש העיר שם להכריז מפעם לפעם ולא בהכרח בצדק, בואו ונראה כמה אוהדים המועדון הזה מסוגל להביא איתו להיכל נוקיה בפברואר.
עיר של ספורט אמורה לגייס את כלל האוהדים, הן אלה מהקופסא, הן אלה מהקופסל והן מענפי ספורט אחרים שלנתניה יש נציגות בהם. הגיע הזמן להרגיש את האפקט של ברק נתניה השנה לא רק בין כותלי "ישורון" הצר, אלא גם במשחקי חוץ ובהיכל הגדול ביותר בישראל.
