אומרים שיש רגעים בחיים, שכמה שיותר רע לאדם, ככה האושר שיוולד ממנו יהיה גדול. יום הריסת אולם אוסישקין בתל אביב היה אחד הרגעים העצובים והקשים ביותר לאוהדי הכדורסל האדומים בעיר. הדמעות שנשפכו שם וחילחלו לירקון הסמוך הולידו את מה שתוך כמה שנים עשוי להיות אימפריה של ממש.
אף אחד לא באמת הצליח לחשוב באותם רגעים בו נכנסו הדחפורים לאולם והורידו ללא רגש את הסלים המיתולוגים. את אותן רשתות שזזו אחרי זריקות מטורפות של דייויד ת'רדקיל, פרוויס שורט או רדנקו דובראש. את אותם היציעים, שמי האמין פעם שיריעו גם לסלים של אחד מגדולי הסמלים הצהובים, מיקי ברקוביץ'.
אז הדמעות יבשו, הכוחות אוחדו וקבוצת אוהדים חדשה יצאה לדרך. הלחישות מסביב והמסקנה שהמחאה הזאת טובה אבל לא תחזיק מעמד הרבה זמן, חיזקו את אורי שלף והאנשים שסביבו וכדור השלג הקטן הזה התעצם למימדים אדירים.
השבוע חגגו בקבוצה עליה שלישית בשלוש שנים כשהבולט מעל כולם הוא מלך הסלים, טוהר חיימוביץ'. חיימוביץ', ששיחק בראשון לציון ובגבעת שמואל בעבר הספיק לפרוש, לטייל בעולם ולשחק עם החבר'ה בשכונה, עד ששלף שם עליו את היד.
עד כמה הוא האמין בו, יעיד המשפט הבא: "כשהוקם הפרוייקט ומוניתי להיות מאמן הקבוצה, אמרתי שכל התקציב שלנו יילך לשחקן אחד והוא יעלה אותנו ליגה. מאז הוא העלה אותנו 3 ליגות". ואת זה אמר אורי שלף.
בקבוצה ממהרים להרעיף שבחים על הגארד. מאמן הקבוצה, שרון אברהמי אומר: "כשהוא עולה על הפרקט, הוא נלחם, הוא משתטח על הרצפה, מעניין אותו רק לנצח". מתן נאור, אחד שכבר שיחק איזה דקה או שתיים בליגה הבכירה מסכים שלבחור, שהיה אלמוני לפני כמה שנים, יש מקום בליגה של הגדולים.
התלווינו אליו לאותן שעות מרגשות בחגיגות העליה בהדר יוסף. חיימוביץ' היה מאושר בסיום המשחק ופירגן לקהל האדום: "הקהל הזה מפתיע אותנו כל פעם מחדש". אז מאיפה טוהר הגיע בכלל לקדמת הבמה של הכדורסל הישראלי? וכיצד הוא כבש את ליבם של האוהדים האדומים שמריעים לו שבוע אחרי שבוע? התשובות בפנים.
