מכבי ת"א זכתה בגביע המדינה ה-37 בתולדותיה, בני השרון נתנה פייט, כצפוי על פי הגנים שלה, ואפילו כזה שהוא יותר משמעותי מאשר ניתן היה להעריך בתחילה. מכבי אמנם ניצחה וחגגה, אבל לא היה חסר הרבה שבני השרון תצליח לעקוץ כפי שקיוותה. במובן הזה ההישג הגדול ביותר של מעמד גמר הגביע היה בכך שהצופים נשארו במקומם גם כשנותרה דקה בלבד לסיום, ואף אחד לא מיהר למכונית כדי לברוח מהפקקים.
ובכל זאת, המשחק לא ייזכר כאחד הגדולים. בעוד זמן לא רב איש לא יזכור את פרטיו. אלן אנדרסון אמנם לקח את מכבי ת"א ברגעים האחרונים אל הגביע, אבל הקבוצה נראתה מפוזרת ואני משוכנע שפיני גרשון יודע שכמו שזה עבד - בפעם הבאה זה עלול להיכשל. ובמשחק אחד על תואר אין אפשרות לתקן כשהמחוגים עשו את שלהם.
אם לקחת את העסק הזה עוד צעד קדימה, אני חושב שזה הזמן לחזור על דברים שכבר נאמרו בעבר ואולי להציע כיוון חדש. כרגע קיימים בכדורסל הישראלי שני מעמדים בולטים ומרכזיים זהים לחלוטין. לראשון קוראים חצי גמר וגמר גביע המדינה והוא מנוהל על ידי איגוד הכדורסל.
לשני קוראים פיינל פור, שם מוכתרת האלופה, והוא מנוהל בידי מנהלת ליגת העל. למעשה, חוץ מסמנטיקה (פרסים נוצצים פחות או יותר, ענייני סאונד מחרישי אוזניים, להקת מעודדות כזו או אחרת, שירת ההמנון בפי זמרת כזו או אחרת) - מעמדי ההכרעה זהים לחלוטין.
ההבדל הוא, שבגביע המדינה מכבי ת"א שיחקה שלושה משחקים בלבד כדי לזכות בתואר, בעוד בליגה עליה לקיים בין 27 ל-29 משחקים. בעונה הבאה, אגב, משחק המספר יעלה, אבל שיטת הפיינל פור תימשך.
יוצא מזה שבאופן מטופש למדי מנוהלות כאן שתי שיטות הכרעה זהות. אין ייחוד לחצי גמר וגמר הגביע, ואין ייחוד לחצי גמר וגמר הפיינל פור והם נמדדים, אולי, בעזרת אלמנטים חיצוניים כמו איזה אירוע מסוקר ונוצץ יותר, למי מהם הגיעו אורחים חשובים יותר או באיזה מהם מגרילים BMW ובאיזה מגרילים סוסיתא. בסופו של דבר, העובדה היא שבשני המקרים ההיכל מלא באוהדים.
ההיגיון אומר שאת הליגה אמורים להכריע בסדרות פלייאוף, כדי שכוחה של הקבוצה הטובה יותר, זו שעבדה והשיגה יותר ניצחונות לאורך העונה, יבוא לידי ביטוי ושלא תיאלץ להיות מופתעת ומודחת בגלל משחק אחד לא טוב.
מצד שני, מה שקרה בכדורסל הישראלי לאורך כל כך הרבה שנים הוא לא נורמלי. השליטה של מכבי ת"א באליפויות כמעט אבסולוטית כמו שאין בשום מקרה אחר, ולכן הנהגת הפיינל פור בידי מנהלת הליגה היא מעין אפליה מתקנת. ככל שזה לא ספורטיבי ולא הוגן כביכול, יש בזה בכל זאת סוג של חוכמה בדיעבד והפקת לקחים. זה אמנם הופך את העונה הרגילה לחנטריש אחד גדול ומתמשך, אבל מעמדי הפיינל פור, כמו גם מעמדי הגביע, מצליחים לעורר מתח גדול וגם לחץ עצום אצל מכבי ת"א, זו שלה בעיקר יש מה להפסיד.
אם לחזור לנקודת המוצא, קיים צורך במיתוג נפרד של שתי התחרויות. האופציות ההגיוניות הן קיום סדרות פלייאוף במקום פיינל פור בליגה, או קיום משחק אחד באולם נייטרלי בגמר הגביע, או שיטת בית-חוץ בגמר הגביע, אחרי משחקי נוק-אאוט בכל השלבים עד לגמר. שלא לדבר על כך שעם כל הכבוד לזכייה של מכבי ת"א, זה פשוט בלתי סביר שקבוצה תזכה בתואר אחרי שלושה משחקים בלבד, אבל זה כבר סיפור בתוך סיפור.
כרגע, מנהלת הליגה מתעקשת. היא משנה בכל עונה-שתיים את שיטת המשחקים ואת מבנה הליגה במקצת, אבל בפיינל פור לא נוגעת. נשארנו עם איגוד הכדורסל שיטען ואולי בצדק, שאין כאן אולמות ראויים כדי להכיל כמות גדולה מספיק של צופים ולמה לקיים משחק גמר לפני 3,000 צופים במלחה או רוממה אם אפשר לחשוף את האירוע בפני 11,000?
לכן, על פי ההיגיון הזה, המשחקים חזרו לפני מספר שנים להיכל נוקיה בתום ניסיונות לקיים משחקי גמר גביע בנהריה, חיפה ואשקלון (שבכולם זכתה מכבי ת"א בתואר גם בלי לשחק בהיכל נוקיה). מצד שני, מוזר מאוד שעיקרון כל כך חשוב כמו אי-הענקת יתרון ביתיות לאחת הקבוצות בחצי גמר וגמר גביע המדינה נרמס כאן.
ולגבי שיטת הטוב משניים, בית וחוץ, במעמד גמר הגביע - רוב הסיכויים שתנאי כזה מגדיל את סיכוייה של הקבוצה והעשירה מכולן לזכות בתואר ואלמנט ההפתעה נעלם. עם זאת, ייתכן שמדובר באופציה מעניינת מאוד: קחו קבוצה חזקה כמו הפועל חולון של עונת האליפות, או קבוצות חזקות כאלה ואחרות של הפועל ירושלים לאורך השנים – האם הן לא יכולות ללכת ראש בראש עם מכבי ת"א בשיטה כזו? להפסיד, למשל, בנוקיה ב-7 הפרש ולנסות לנצח אצלן בבית ב-8? הלחץ, המתח, כל סל קובע. זו שיטה מעניינת שהונהגה בעבר בגביעים אירופיים דוגמת קוראץ', ועבדה לא רע.
אבל כרגע, כאמור, מדובר בדרך ללא מוצא שגורמת לראשי הכדורסל כאן להיראות כמו חכמי חלם. כל אחד חושב שהוא צודק והשיטה שלו נכונה יותר, ובפועל כולם משחקים בנדמה לי והגביע והאליפות הפכו להיות תאומים בלי נפרדים. כדאי לקוות, שמתישהו מישהו יקבל שכל וייצור שינוי.
