"גמר גביע המדינה יתקיים השנה בארנה בירושלים בתאריך ה-14 לפברואר", הודיע לפני כמה חודשים איגוד הכדורסל וקשר את האירוע הספורטיבי עם יום האהבה הבינלאומי, או בשפת העם: ולנטיין. כן, כן, הערב כשמיליוני אוהבים ונאהבים יכתתו רגליהם בדייטים רומנטיים בפאבים, בתי קפה ומסעדות מלוקקות ועמוסות, 8,000 אדומים (לפי הערכות מוקדמות) יצאו לדייט מסוג אחר. שונה אבל לא כל כך.
גם הם יחשבו כל היום מה ללבוש: את החולצה מהגביע הראשון, השלישי אולי בכלל את החדשה מהחנות בארנה? יתלבטו מתי לצאת, איפה לחנות. אי אפשר לעבוד, אי אפשר ללמוד, בקושי אפשר לדבר. יש בבטן פרפרים שמרגישים כמו עדר של קרנפים שרק רוצים לקרוע לך את הטחול. והראש? הראש מפליג למחוזות הדמיון, מדמיין את האהובה רוקדת, שמחה.
איש סטלן עם ראסטות (זיגי מארלי, הבן של) אמר פעם: "Love is my Religion". ואצלנו אוהדי הפועל ירושלים "אהבה" היא באמת דת. כל האוהדים אוהבים את הקבוצות שלהם, על זה אין ויכוח, אבל מאותו יום שעדי הגדול ציטט את המשפט האלמותי "יש בנו אהבה והיא תנצח" - הוא קעקע את האהבה שלנו לאהבה לנצח. מאותו יום יש לנו אחריות "לאהוב". ובודקים אותנו. ומודדים אותנו. וכותבים עלינו. וזה קשה.
כי אמנם אותו ערב כשעדי גורדון הדפיס את חולצות ה"יש בי אהבה והיא תנצח" נגמר בניצחון גדול והירואי, אבל האהבה הזאת גם הפסידה. והרבה. היא הפסידה ברבעי גמר לנתניה, חיפה, תל אביב, חטפה תבוסות כואבות בגמרים מהיריבה השנואה.
לא לחינם אנחנו נוהגים לצטט את המילים שיענקל'ה רוטבליט כתב ליהודה פוליקר:
"אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו
וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו
והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות".
כי דווקא הרגעים האלו שרע לך, שיש לך גוש ענק בגרון הם שמזקקים את האהבה האמיתית שלך. דווקא ברגעים הכי קשים של האהובה שלך אתה באמת, באמת מתאהב בה. ונכון היו שנים שהיו עשירות ממנה, יפות ממנה, אתלטיות ממנה או "מוציאות לפועל את תכנית המאמן טוב יותר" ממנה. אבל אהבה לא מחליפים. וכן, לאהוב זה גם לריב, ולקלל, ולצעוק ולהתבאס ואפילו לשנוא לפעמים.
אבל תכל'ס, בסופו של יום אנחנו הכי אוהבים לאהוב. ולא סתם לאהוב, את האהובה שלנו אנחנו אוהבים בצורה הכי קיטשית שיש. כותבים לה שירים, שומרים תמונות שלה בטלפון, לא מעט מאיתנו אפילו צרבו את השם שלה על העור. אהבה טוטאלית. לפעמים אפילו תמימה. אהבה של חולים.
אז הערב כשמיליונים ייקחו עוד לגימה של קברנה פרנק, אנחנו נרביץ עוד שלוק מהברזייה של הארנה. כשהם יבלסו עוגת שוקולד חמה עם קצפת ותותים אנחנו נדחוף איזה נקניקיה במחיר מופקע רק כדי להרגיע את הבטן. כשזוגות אוהבים ילחשו זה לזה מילות אהבה באוזן אנחנו נצעק אותן בגרון ניחר שכולם ישמעו! וכשהם יסיימו את הדייט בנשיקה רכה אנחנו רק נתפלל לראות את ליאור אליהו דופק נשיקה לוהטת לחתיכת מתכת.
אז קחו את הוולנטיין שלכם ותדחפו אותו לחבילת פרלינים. אנחנו לא צריכים יום מיוחד כדי לאהוב. אנחנו אוהבים ממשחק למשחק, מניצחון לתבוסה ומעונת מלפפונים לגמר גדול. גם ככה בטח ולנטיניוס הזה היה אוהד מכבי.
ולמרות זאת, כמו כולם, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מלחגוג הלילה עם אהובתנו. לראות אותה זורחת וקורנת מאושר עם חיוך שלא יורד לה מהפנים. הערב הזה מגיע לה להיות הכי יפה בעיר. אבל כולנו יודעים שגם אם היא לא תהיה, אנחנו נקום מחר בבוקר ועדיין נאהב אותה בדיוק אותו דבר.
הכותב הינו אוהד של הפועל י-ם
