1. מאור לחושך. עשרים דקות אחרי תום המשחק, מודי מאור לקח את התיק שלו והתכונן ללכת הביתה. אולי זו היתה סערת הרגשות, אולי העייפות, אבל במקרה, או שלא, הקואץ' שכח שעוד יש לו ראיונות לטלוויזיה והשתתפות במסיבת העיתונאים כמובן. האמת? אי אפשר להאשים אותו, כי זה אף פעם לא נעים לתת הסברים אחרי שאתה נכשל. כן, ההדחה של הפועל ירושלים בחצי הגמר היא כישלון, פחות מבחינת התוצאה, יותר מבחינת הדרך.
"הכדורסל שלנו". מאור מרבה להשתמש במושג הזה. "לא שיחקנו את הכדורסל שלנו". בואו נתעכב רגע על הביטוי הזה. מישהו יכול לומר מה הוא "הכדורסל של הפועל ירושלים" העונה? מה הוא "הכדורסל של מודי מאור?" ירושלים קיבלה עשרות פניות מעיתונאים שביקשו לערוך ראיון עומק עם המאמן הצעיר. שם היה אפשר לדבר בהרחבה על הכדורסל שהוא מאמין בו. אבל ירושלים, כמו ירושלים, סרבה בתוקף לבקשות הללו, ואוהדיה נאלצים להסתפק בתשובות לקוניות לשאלות מקצועיות רבות שנותרו ללא מענה.
ובכל זאת, אתמול גילינו רובד מסוים ב"כדורסל של מודי מאור" - שמרנות. מאור החליט מבעוד מועד שיותם הלפרין לא ישחק בגלל מאצ' אפים הגנתיים. על פניו, החלטה לגיטימית: הלפרין הולך ונעשה איטי ונמצא בנחיתות לעומת הרגליים הטריות של תמיר בלאט, האנרגיות של שלומי הרוש והאתלטיות של חנן קולמן וטו הולוואיי. אבל גם כשהמחסור של ירושלים בכוח אש התקפי זעק לשמיים, מאור סרב לערבב את הקלפים מחדש ולהכניס את הקלעי הטוב ביותר שלו למשחק החשוב ביותר שלו, ובכך הפגין קיבעון וחוסר גמישות לתרחישים שקורים תוך כדי משחק. הלפרין, מצידו, עמד כל המשחק מאחורי הספסל, ניסה לשמור על חום גוף, אבל הפנים אמרו הכל.
חוסר הניסיון של מאור בא לידי ביטוי בהרבה אספקטים במהלך משחק, אבל אתמול זה היה מדיד. תשעה פסקי זמן נלקחו במשחק, ושימו לב – מכולם ירושלים עלתה והציגה פעולות שליליות: אחרי פסק הזמן הראשון – החטאת לייאפ של האוול; בשני החטאה נוספת של האוול מהשדה; בשלישי זריקה לא טובה והחטאה של אוחיון לשלוש; ברביעי חסימה על האוול; בחמישי לייאפ קל של גלן רייס ג'וניור; בשישי החטאת שלשה של לוקאס; בשביעי שלשה של תמיר בלאט ובפסק הזמן התשיעי והאחרון ירושלים חזרה עם החטאת לייאפ של לוקאס.
כאשר קבוצה לא מצליחה לייצר ולו פעולה חיובית אחת כשהיא יוצאת מפסק זמן, ועוד במשחק מכריע – אין הסבר אחר מלבד כישלון מקצועי. אמר אתמול מאור, ואולי בצדק, שהתפקיד שלו בפסק הזמן הוא לייצר את מצב ה"קרש-סל" או את הזריקה הפנויה, והתפקיד של השחקנים הוא לקלוע. אבל כשלאורך משחק שלם אתה לא מצליח לייצר אף פעולה חיובית אחרי טיים אאוט – זה עליך.
בירושלים מאמינים שמודי מאור הוא עילוי. יכול מאוד להיות שהוא אכן כזה. אבל ההחלטה לתת לו לצבור ניסיון עלתה אתמול לירושלים בתואר, ולאורך זמן היא עלולה גם לפגוע בקריירת האימון של מאור עצמו, שבמקום להמשיך להתבשל על אש קטנה לצד מאמנים בכירים, הוא נזרק למים העמוקים יחד עם סגל שחקנים בינוני, פצוע, עייף ובעיקר שבע.
ירושלים תבצע מהפכה בקיץ, הנושא הזה לא מוטל בספק. הצורך בהצערת הקבוצה זועק לשמיים, וכפי שפירסמנו בשבוע שעבר, ג'רום דייסון יהיה ככל הנראה הזר היחיד שיישאר. גם הסגל הישראלי מעורר דאגה וצפוי לעבור שינויים. אבל העונה הנוכחית אפילו לא קרובה להסתיים, שינויים בסגל הזרים אי אפשר לעשות, ומאמן חדש כנראה שלא יבוא. אחרי ארבע עונות מצוינות שבהן ירושלים לקחה שתי אליפויות, הגיע הזמן שלה להתארגן מחדש.
2. הרחיק לכת. במשחק הגרוע ביותר שלה השנה, בלי שאף זר קולע בדו ספרתי, עם 46% בלבד ל-2 ו-29% ל-3, עם נחיתות משמעותית בריבאונד ובעיקר עם אנרגיות כבויות ומאמן מורחק – מכבי ת"א הצליחה לגרד בשיניים את הניצחון על מכבי אשדוד ולהעפיל לגמר הגביע. הגיע לה? לא. היא היתה טובה יותר? לא. היא נראתה כמו פיינליסטית גביע? לא. אבל כל זה לא משנה, כי אשדוד לא היתה שם כדי לקחת את מה שהצהובים נתנו, ונתנו ונתנו.
נבן ספאחיה טוען שהוא לא גרם להרחקתו בכוונה מהמשחק. ליוויתי אותו לחדר ההלבשה, כשכל העת מנהל הקבוצה עמי ביטון מנסה להרגיע את הקרואטי, שהפגין רפרטואר קללות מפתיע ולא חזר על אף קללה פעמיים. מצד אחד, כך לא נראה ונשמע מאמן שתיכנן שירחיקו אותו.
מצד שני, גם ספאחיה הבין שאם השחקנים שלו לא יחטפו סטירה מצלצלת, הם ימצאו את עצמם ביום חמישי מתכנסים לעוד סשן וידאו על אשדוד, הפעם בליגה, במקום דייט עם נשיא המדינה.
ההלם שמכבי ת"א חטפה אתמול למשך 37 דקות נבע בעיקר מכך שהשחקנים התקשו לעשות את המעבר מההיכל המפוצץ של חמישי בערב ל-פחות מ-1,000 אוהדים צהובים שהואילו בטובם לבוא לדחוף את קבוצתם ביום שני בשש וחצי. בהקשר הזה, אחד השחקנים, שביקש כמובן לא להזדהות, אמר לי אתמול: "אני לא מאוכזב מהאוהדים, אבל ציפיתי למשהו אחר. זה משחק על תואר, הופתעתי לראות כמות קטנה כזאת. זה היה משחק בית בלי אווירה של בית".
3. להרים את הראש. כמה מאכזב זה להיות הקבוצה שמקבלת את המחמאות אבל לא יותר מזה? תשאלו את בראד גרינברג, שלא הצליח למצוא הסבר מקצועי להיעלמות של שחקניו במאני טיים. תשאלו את העוזר, דני גוט, שבירך את אנשי מכבי והתקשה להסתיר את החיוך המריר שעל פניו.
תשאלו את סק הנרי שכל הדרך לחדר ההלבשה מילמל לעצמו שהוא לא מאמין שזה קורה. תשאלו את אלכס צ'וברביץ' שבמשחק חייו שורה סטטיסטית מפלצתית של 18 נק', 18 ריב' ו-29 מדד לא הספיקה בשביל לנצח.
חוקי האינרציה מלמדים שעכשיו תגיע הנפילה של אשדוד. רצף הניצחונות נגמר, היא תחזור למאבקי הפלייאוף בליגה ותצטרך למצוא את הניצוץ מחדש. גם שאלת השתלבותו המחודשת של דיוויד לורי צריכה להדאיג את הצוות המקצועי.
אבל עושה רושם שאשדוד עשויה מחומר אחר, צניעות שבאה בילד-אין עם רעב ותשוקה. אשדוד עוד תפסיד בליגה, וגרינברג יודע שהמפתח הוא להביא את שחקניו לשיא נוסף, כנראה באותו מקום, כנראה עם אותן קבוצות, לפיינל פור החשוב באמת, אי שם באמצע יוני.
4. איך לעצור את רייס ג'וניור? עכשיו אפשר לומר את האמת: מכבי ת"א העדיפה לקבל בגמר את הפועל ירושלים. גמר כזה היה משרת מטרה כפולה: ירושלים גם קבוצה פחות טובה ממכבי, וגמרי הגביע בעבר הוכיחו שכשהצהובים רואים את האדום מהבירה משהו בהם נדלק. במקום זה, נבן ספאחיה ייאלץ להתמודד עם הקבוצה הכי לא צפויה, הכי לא שבלונית, וזו שהכי קשה להתכונן אליה – הפועל חולון.
על פניו, המפתח לעצור את חולון הוא אחד – לעצור את גלן רייס ג'וניור. תהיו בטוחים שהפעם ספאחיה לא יוותר על דיאנדרה קיין, שיופקד על המשימה. הבעיה היא שלא בטוח שמישהו בליגה הזאת, ואולי באירופה, יכול לעצור את רייס, חוץ מרייס עצמו.
לראות את ג'וניור משחק זו חגיגה אמיתית. הוא לא הכי מהיר - אבל איכשהו מצליח תמיד לעבור את השומר שלו בלי מאמץ, גורם לזה להיראות קל. הוא לא הכי חזק - אבל איכשהו מנצח בכל קרב על ריבאונד ולוס בול. הוא לא הכי חכם, ונוטה לקבלת זריקות הרסנית – אבל איכשהו מצליח לסיים המון משחקים על גבול הטריפל דאבל.
רייס ג'וניור לא דופק חשבון, לאף אחד. מאות אוהדי חולוניה חיכו לו אתמול מחוץ להיכל, ובינתיים ארובות השמיים נפתחו עליהם והרטיבו אותם בגשם. רייס ידע שהם שם, "אבל היי מן, האוטו בצד השני, אם אני אעבור דרכם אני כבר לא אוכל הערב, ואני גווע", אמר לנו בחיוך. האוהדים נאלצו להסתפק בצוות המסייע. צפו לדאבל טים וטריפל טים של שחקני מכבי על רייס. ירושלים לא עשתה אתמול עבודה רעה מדי על מס' 41, אבל עבור רייס מכשול הוא בכלל קרש קפיצה.
5. מה למדנו השבוע? שיש שופטים ישראלים שמגיעים למשחקי מאני טיים ויכולים לספק תצוגת שיפוט כמעט מושלמת, ללא רבב. א-ב-ל, וזה אבל ענקי: כל זה לא יהיה שווה אם שלישיית השופטים שהרחיקה את ספאחיה לא יציינו בדו"ח את מטח הקללות שהקרואטי המטיר עליהם לפני, במהלך ואחרי ההרחקה. זה כבר קרה פעם אחת העונה, בהרצליה, כשהשופטים התעלמו מהצרחות ומהקללות של מאמן מכבי ואמרו ש"זה חלק מהמשחק".
אם הקללות לא יופיעו בדו"ח, ספאחיה אפילו לא יעמוד לדין. גם לא יספוג קנס. עונש מנהלתי של הרחקה ותו לא. בהקשר הזה, השופטים חייבים למתוח גבול ברור: צעקות, ויכוחים ועימותים קטנים במהלך משחק – כן; קללות והתפרצות בוטה אל הפרקט – בשום פנים ואופן.
למדנו גם שיש את איגוד הכדורסל של הדרייב אין, ויש את האיגוד של יד אליהו. האיגוד של הדרייב אין טורח להורות שחולצתו של אורי שלף ז"ל, שמתנוססת בתקרת האולם, תקופל בזמן משחקי הנבחרת, בטענה שזה לא אירוע של הפועל ת"א. אבל האיגוד של יד אליהו מאפשר להשאיר סממנים שמופעים במשחקי הבית של מכבי ת"א, כמו ה"סטנדים" שבהם עומדים מנהיגי הגוש המעודד, והמדבקה על הפרקט שמפרסמת את חשבון הטוויטר של מכבי ת"א. אנחנו נעדיף לקבל איגוד כדורסל נייטרלי, תודה.
באיגוד הכדורסל מבקשים להבהיר כי מעולם לא ביקשו מאנשי הדרייב אין לקפל את חולצתו של שלף, וכי מדובר אולי ביוזמה של אנשי האולם. כל שנותר הוא להמתין לראות כיצד ינהגו במשחקים הבאים.
Follow @RoiCohen99