ימי החופש הגדול, בחוץ חום גהינום, בבית הילדים צופים בטלוויזיה. VOD. על המרקע סדרה שנקראת "פרויקט הלהקה", שכוכביה הם נערים ונערות בגילאי סוף העשרה. בשיר הפתיחה ובסיום כל פרק הם מצהירים: "העתיד הוא מה שתעשה ממנו, ובשמיים יש תמיד מקום לעוד כוכב – זה הזמן שלי עכשיו".
במהלך השבוע האחרון גם אני עקבתי אחר "פרויקט הלהקה". זו של אריאל בית הלחמי. להקה שמחה, תוססת, חצופה, דורסנית, קטלנית, איכותית, טקטית, יצרית, יצירתית, בוגרת. כזו שמסתערת כמו אגרוף אחד על כל כדור, כזו שלא מאפשרת ליריבה שלה ולו מסירה אחת פשוטה לאורך משחק שלם, משריקת הפתיחה ועד לסיום, מהמשחק הראשון ועד לזה האחרון. כזו שמכריחה איבודי כדור, החטאות, סקור נמוך ועצבים גבוהים אצל כל נבחרת מולה התמודדה, כזו שמפרגנת אחד לשני, ולשלישי, ורביעי, ולשנים-עשר – וכולם למאסטרו, בית הלחמי. כזו שלא מפחדת לטעות, ואז בשיגעון לכפר ולתקן. כזו שאי אפשר שלא להתאהב בה, להסיר את הכובע בפניה ולדמוע מאושר יחד איתה.
וכמה כיף ברגעים שכאלה להיסחף ולהכנע לקלישאות שכל כך רלוונטיות למסע הקסום של החבורה המופלאה הזאת:
1. "אין יום רע בהגנה" – וברגע שזה עמוד השדרה, וששיטות הלחץ והטירוף נשארים באקסטזה ללא הבדל בין זהויות היריבות, אז הכל נעשה קל יותר. הנקודות באות בקלות, ההפרש נפתח, הביטחון גדל – וכל זה כשאצל היריבה, הכל הפוך.
1. ב. "אם לחץ על כל המגרש טוב כשאתה במינוס 10, למה לא ללחוץ כשאתה בפלוס 10"?
2. "השלם גדול מסכום חלקיו" - למרות שני כשרונות בולטים במיוחד בדמותם של יובל זוסמן ודני אבדיה, מייק בריסקר וגיל בני תמיד היו שם. כך גם רוינה ומושקוביץ, צאצאשווילי ופליישר ושבת וכל השאר.
2. ב. "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד".
3. "מה שלא הורג - מחשל" - זה מה שעשה ההפסד המבאס והמתסכל של הנבחרת הישראלית למארחת מגרמניה, משלשה אותה ספגה בשניית הסיום במשחק הפתיחה של הטורניר. "טוב שהזריקה הזאת נכנסה, זה רק הדליק אותנו לבוא מוכנים ובטירוף לשאר המשחקים", כך סיכם בריסקר את הטורניר.
4. "כדורסל שמח" - כזה שמתבטא בפירגון, באסיטסטים, בללכת לשחקן החם, בחגיגות קטנות אחרי סלים גדולים (בני, בריסקר, זוסמן) או לאחר מהלכי הגנה נהדרים (בני, רוינה, זוסמן).
5. "מי שעובד בערב שבת אוכל בשבת" - הצוות המקצועי בראשות המאמן בית הלחמי ידע בדיוק איך להתכונן מול כל יריבה, איך לנצל את נקודות התורפה שלה, איך להוציא מאיזון את הכוכבים הגדולים שלה, איך לתקוף מולה ואיך לא רק לנצח, אלא להביס, לפרק ולרסק כל אחת מהן.
5. א. "יגעת ומצאת - תאמין".
6. "יש בי אהבה והיא תנצח" - האהבה הספורטיבית אחד לשני, ושל כולם למאמן. לא ראינו ואולי גם לא נראה הרבה קבוצות שמחבקות ומנשקות, ומעריכות ומפרגנות ואוהבות כך.
7. "אמא, הבאתי גביע" - רוחו של פיני גרשון שנשבה כל הזמן, לאורך השנים האחרונות, כראש המערכת של כל הכדרוסל בכחול לבן. התבונה, הנסיון, הסבלנות, המינויים, קבלת ההחלטות.
7. א. "אמא, עשיתי היסטוריה" - אריאל בית הלחמי. עשה מה שאף אחד לפניו לא הצליח.
8. "היינו כחולמים" - אף פעם, במסגרת פיב"א, בשום גיל ובשום טורניר כדורסל רשמי, לא עמדנו על ראש הפודיום עם המדליה המוזהבת על הצוואר. עד עכשיו. א-ל-ו-פ-י א-י-ר-ו-פ-ה. לפעמים לכתוב או לומר את זה שוב ושוב ושוב, עוזר לעכל: אין כיום בכל אירופה אפילו מדינה אחת שיש לה נבחרת של שחקנים מתחת לגיל 20 שאפילו מתקרבת ברמתה לזו של נבחרת ישראל. אנחנו הכי הכי הכי.
8. ב. "we are the champions" - נו טיים פור לוזרס, קוז ווי אר דה צ'מפיונס.
ועכשיו, צריך לחזור לחמסין, לטלוויזיה, ל"פרוייקט הלהקה" ולמנטרה שאומרת ש"העתיד הוא מה שתעשה ממנו" – שצריך למנף את ה'חוצפה' הזאת ברמה האישית של כל שחקן, שידע ש"בשמיים יש תמיד מקום לעוד כוכב", ויש לבחור בחכמה וברגישות - מסגרות, קבוצות, מאמנים, ליגות – ולממש פוטנציאל. יש להפוך את 15 דקות התהילה ל-15 שנים כאלה. "זה הזמן שלהם עכשיו".
