מעניין יהיה לבדוק באיזה גיל הופכים ספורטאים, זמרים וכו' למשועבדים לתדמית שלהם. עידן זלמנסון בקושי בגיל שבו מותר לקנות אלכוהול, אבל כבר חצה את הקו הזה, שמאחוריו מציאות ודימיון מטשטשים.
אז הוא משחרר הודעה קצרה לתקשורת כי ככה צריך, הוא זורק ארבעה משפטים על הציפיות ועל הקבוצה החדשה והגדולה ועל המאמן החדש והמכובד, כי ככה צריך. ארבעה משפטים קצרים משחרר זלמנסון, וכל אחד מהם מתחיל במילה "אני". ארבעה משפטים קצרים, מדיפים מחשיבות עצמית ומאגוצנטריות.
כשהוא קורא לבני הרצליה מועדון גדול, הוא מתכוון שהוא בעצמו שחקן גדול. כשהוא מחמיא לאפי בירנבוים, הוא מחמיא לעצמו. הגדולה של המועדון ושל המאמן, מעידים על כך שהוא עצמו שחקן גדול.
ומה בעצם מביא בחור בן 18, שכמעט ולא שיחק כדורסל בוגרים בחייו, להיות בעל אגו גדול כל כך? הרי מאחורי המשפטים האלו שהוא משחרר, עומד אדם העונה לשם עידן זלמנסון. ואותו אדם מסתכל בבוקר במראה, ונתקף באותן ספקות שכל בן 18 נתקף בהן כשהוא מסתכל בבוקר במראה. הוא כבר לא בטוח שהוא כזה מוצלח וכזה עילוי כמו שאומרים לו כולם.
איש חלש, פרוספקט חזק
מנגד, ישנו את עידן זלמנסון הפרוספקט. זה שהיה יותר טוב משאר הילדים בגילו, זה שתמיד שמע שהוא הדבר הגדול הבא של הכדורסל הישראלי, זה שהוא סנטר העתיד של נבחרת ישראל. וככל שעידן זלמנסון הפרוספקט מתעצם, הוא מתרחק יותר מעידן זלמנסון האדם. המרחק הזה יוצר דיסוננס פנימי שיוצר פחד שיוצר מיד רצון להשתיק את הפחד הזה.
ואז עידן זלמנסון האדם, אותו בחור בן 18 שמביט במראה שחושפת לו את חששותיו, מגיע להחלטה להעלים את עידן זלמנסון. הרי עידן זלמנסון האדם הוא יצור חלש, מלא במחשבות מפחידות, הוא אינו עשוי לחומר של אלופים כמו עידן זלמנסון הפרוספקט.
וכך עידן זלמנסון האדם מבטל את עצמיותו ומשתעבד לעידן זלמנסון הפרוספקט. את המחשבות, התהיות וגם את הראיונות לתקשורת הוא משאיר לעידן זלמנסון הפרוספקט, שניזון מאותן כתבות שהוא עצמו מגיב להן.
וזה השלב הכי מסוכן לספורטאי: עידן זלמנסון האדם יכול היה להתגבר על פחדיו בעזרת תוצאות. לעידן זלמנסון הפרוספקט לא חשובות התוצאות, הוא קיים רק בזכות זה שיש מי שמאמין שהוא קיים.