האמת, החגיגה סביב מכבי תל אביב היתה צפויה: בשניה שבה היא זכתה בגביע אירופה, לא היה כל ספק שאלפי קופצים יהיו על העגלה, שכיכר רבין תתמלא, שהברכות יזרמו מכיוון כל פוליטיקאי ושהיא תהפוך שוב למאמי הלאומית, כאילו היתה נינט טייב. וכמובן, שלצד המיינסטרים - יש את אלו ששוחים נגד הזרם. זה לגיטימי וזה מקובל, אבל ההודעה הרשמית שפרסמה הבוקר (שני) הפועל תל אביב בדף הפייסבוק שלה, היתה פשוט חסרת טעם. תכל'ס, היא לא מתריסה, מקוממת או אפילו מרגיזה, אבל היא קצת פתטית ובעיקר מעוררת רחמים.
הפועל לא מפרגנת: האדומים נגד הזכייה של מכבי ת"א
זה ידוע וזה בסדר: אין אהבה גדולה בין מכבי להפועל. לגיטימי. ברור מעל לכל ספק שגם אוהדי מכבי לא היו יוצאים לרחובות לו הפועל היתה מגיעה להישג זהה; בטח ובטח שאף אחד לא חושב או מצפה מהאדומים להגיע לחגיגות. אבל לפעמים, יש רגעים שהשתיקה יפה להם. אחד מהם היה היום.
כי לפני שמכבי היא מכבי, לפני שהיא "מונופול", לפני שהיא "מייצגת-כל-מה-שרע-בכדורסל-הישראלי", היא סיפור ספורטיבי מדהים. מה שהקבוצה הזו עשתה בעונת 2013/14 הוא פשוט בלתי נתפס. למרות שאף אחד לא נתן לה סיכוי, למרות שהמאמן שלה שמע במהלך העונה שהוא לא מספיק טוב והיה מועמד לפיטורים, למרות שהכוכב שלה הוא שחקן שהיה בשולי הרוטציה עד לפני ארבעה חודשים - היא זכתה ביורוליג, תוך שהיא מנצחת קבוצות עם תקציב שגדול פי שלושה מזה שלה. וכן, גם כשברקע יש את התופעה המאוסה במסגרתה הפיד בפייסבוק מלא בפוסטים של אנשים שלא יודעים מי זה דווין סמית' וכותבים "יששששששששששש מכביייייי", זה לא מוריד כהוא זה מהסיפור.
תאהבו אותה או לא, הסיפור שלה הוא סיפור שמחזיר כל אוהד ספורט לרגעים הראשונים שבהם הוא ראה כדורסל, כדורגל או טניס. מותר לא לפרגן, מותר לא לומר ולו מילה אחת טובה, אבל ראוי להעריך. הזכיה הזו של מכבי היא סיפור גדול בדיוק כמו האליפות האחרונה של אתלטיקו מדריד, בדיוק כמו הזכיה של יוון ב-2004, בדיוק כמו הטבעת של קווין גארנט ב-2008 מול הלייקרס, בדיוק כמו הגול של זידאן בגמר ליגת האלופות ב-2002. ההבדל הוא, שהפעם זה פשוט קרה כאן, קרוב אלינו, וזה מעורר מן הסתם הרבה יותר אמוציות.
נכון, אף אחד לא ביקש מאוהדי הפועל להתמזג יחד עם הצהובים ולחגוג כאילו היו אחים, אבל לפעמים - אפשר לעשות לרגע זום אאוט. להביט על דברים בראיה קצת יותר מפוכחת ובוגרת. מה זה אפשר? צריך, מומלץ. כי הספורט, מעצם היותו כזה, הוא גדול מכל קבוצה, מכל משחק, מכל אוהד ובטח שמכל יריבות. בנובמבר 2005 עמד הסנטיאגו ברנבאו כולו לנוכח תצוגת העל על רונאלדיניו - ומחא כפיים. כי עם כל השנאה היוקדת כלפי ברצלונה, גם הקהל של ריאל ידע להעריך שהוא חזה בפלא, בהצגה שהיא גדולה מהמשחק, ברגע מזוקק של ספורט - ולעזאזל העובדה שהקבוצה שלהם חטפה 3:0 מהיריבה הכי גדולה. בימים כתיקונם, כמובן, אף אחד בריאל לא היה מפרגן לבארסה בשום הישג כזה או אחר - אבל מול כזו תצוגת ספורט - פשוט אי אפשר להישאר אדישים.
ובשבת האחרונה, אוהדי בארסה עשו את אותו הדבר בדיוק, כשידעו לפרגן ולמחוא כפיים לתופעת הספורט שנקראת אתלטיקו מדריד, אותה קבוצה שלקחה מהם את האליפות ממש לפני כמה רגעים; או ב-1995, כאשר אוהדי הניו יורק ניקס, דווקא הם, נתנו סטנדינג אוביישן מרגש ל-55 הנקודות שמייקל ג'ורדן המטיר על הראש של קבוצתם בגארדן; ושוב, אף אחד לא מצפה שאוהדי הפועל יקפצו למים, אלא שיידעו רק להעריך שמול עיניהם נרקם סיפור ספורטיבי של "פעם ב...", ואז מה אם זו קבוצה שלובשת צהוב ולבעלים שלה הם ממליצים להתאבד אחת לכמה זמן.
על כן, הפוסט האחרון (שנכתב בדף הרשמי של המועדון!), הוא פשוט מעורר רחמים. כי לפני שאותם אנשים הם אוהדי הפועל או שונאי מכבי - הם קודם כל לא אוהבים ספורט. והאמת, זה חבל. עוד רגע יש גמר NBA ובקרוב מתחיל המונדיאל. והם, גם אם ינסו, פשוט לא יצליחו ליהנות מזה. באסה להם.
