ההבדלים המהותיים בין תפיסת התקשורת והציבור של הכדורגל לכדורסל, הם שהביאו בסופו של דבר לאחד המשברים הקשים ביותר שידע הכדורסל הישראלי, "ארמגדון", כפי שהגדיר זאת דייויד בלאט אתמול. במשך קרוב לחודש כולנו סיפרנו לעצמנו מעשיות – "מדובר בסך הכל במשא ומתן, הצדדים ירדו בסוף מהעץ". אז זהו, שלא. הצדדים טיפסו כל כך גבוה, שבסוף כרתו לעצמם את הענף עליו הם יושבים. בכדורגל, אגב, זה לא היה קורה. תסמכו על לימור לבנת ועוד אין ספור גוזרי קופונים שהיו מצילים את המצב. הכדורסל הישראלי, כך נדמה, לא מעניין פה באמת אף אחד.
זה נהיה פופולרי מאוד לרדת על הכדורסל שלנו. הבעיות הכלכליות, השליטה האבסולוטית של מכבי ת"א, ובעיקר היעדר דור עתיד ואינפלציה של זרים, שמונעים מהקהל בבית ומזה שמגיע לאולמות להזדהות עם השחקנים שמתרוצצים על הפרקט. עם זאת, אותן רעות חולות מלוות את הכדורסל שלנו כבר קרוב לעשרים שנה, ויש שיגידו אפילו יותר. הכל בעיני המתבונן, שכרגע רואה בעיניים שלו רק כדורי-רגל.
להיות חובב כדורסל היום, בטח כדורסל ישראלי, זה משהו שגובל בטירוף. לומר למישהו שמשחק בין הפועל ירושלים להפועל חולון מעניין אותך יותר מברצלונה נגד ולנסיה בליגה הספרדית בכדורגל, יעביר אותך ישר לאישפוז במחלקה סגורה, ללא אפשרות חנינה. הסיקור החדשותי והעיתונאי סובב רק את הצהוב של מכבי, ולפעמים יוצא מגבולות הגזרה לאדום הירושלמי והתל אביבי – כל מה שמעבר הוא בגדר הקוריוז, הרי למי איכפת בכלל מיהוא אורלנד, גל מקל ואפיק ניסים. שיגיעו למכבי וליורוליג, אז נדבר.
אז זהו, שברחבי הארץ, מחוץ לבועה התקשורתית והציבורית שהפכה את הכדורסל הישראלי למוקצה, ישנם ילדים שרואים את אפיק ניסים, ומתפללים לחצי ממה שהוא השיג, שחולמים לקלוע שלשה אחת כמו יהוא אורלנד, ולמסור אסיסט אחד כמו גל מקל. הכדורסל, למי ששכח או ניסה להדחיק, הוא עדיין הספורט הקבוצתי המוצלח ביותר שלנו. בהפרש. אפשר "להאשים" את האירופאים בזילות של הכדור הכתום, אבל אולי עדיף דווקא לזקוף זאת לזכותם של אותם ילדים שמעבירים שעות על גבי שעות על האספלטים והפרקטים בישראל, וזאת למרות שהם יודעים שהם תמיד יהיו נחותים מאחיהם הגדול מהכדורגל.
השביתה הנוכחית לא תשפר את מצב הכדורסל הישראלי, או את זה של הכדורסלן הישראלי. כרגע היא בעיקר גורמת לכל אלה שגם ככה מתעבים את הענף לסנן "ברוך שפטרנו" ולהתעסק במאבק אליפות דלוח מאין כמותו בכדורגל שלנו. הוויכוח הטיפשי, על עוד זר או פחות זר בליגת העל, הוא לא זה שיפתור את בעיית השחקן הישראלי.
כפי שהוכח כבר בעבר, שחקנים ישראלים טובים ימצאו את מקומם על המגרש, על חשבונו של עוד אמריקאי, וזאת גם אם צריך לשלם עליהם תוספת מס. הבעיה של הכדורסל הישראלי, ואני לא חושב שאני מחדש כאן שום דבר לאף אחד, מתחילה מלמטה. ואם השביתה הזו יכולה להשיג משהו, הרי שאם העובדה הפשוטה הזו תעלה לסדר היום של התקשורת ושל שרת הספורט, אז גם זה מבורך.
בינתיים, כל אותם מטורפים שבאמת אוהבים כדורסל ישראלי נאלצים להיחשף לספינים על גבי ספינים, למלחמות תקשורתיות מלוכלכות, ולהצהרות של בעלי הקבוצות, שמבשרות דווקא באמצע העונה על חורבן הענף שאותו הם למדו לאהוב, כנגד כל הסיכויים, ונגד כל היגיון. את המלחמות, וזה יגיד לכם כל אסטרטג בעל ניסיון צבאי מועט ביותר, מנהלים בקיץ. בכל זמן אחר זה נגמר בדרך כלל בשקיעה בבוץ שקשה מאוד לצאת ממנו. בטח כשאף אחד לא מוכן להשיט יד לעזרה.
