עונת 2019/2020 נפתחת בצל סיומו של החוק הרוסי, שהונהג בליגה מאז 2006 (לסירוגין). מעבר למשמעות העיקרית שלפיה קבוצות יחויבו לשחק עם ישראלי אחד ולא שניים בכל רגע נתון, לסיום החוק ישנן השלכות מהותיות הן במישור הכלכלי והן במישור המקצועי.
ההשלכות הכלכליות
חוקי הזרים בכדורסל הישראלי עברו כברת דרך ארוכה. עד שנת 1979 הליגה התירה שיתוף ישראלים בלבד, ובאותה שנה הוחלט על שיתוף של שחקן זר אחד. ב-1985 הוחלט על הוספת זר נוסף. ב-1999 התוודענו לראשונה ל"חוק בוסמן" שאיפשר שיתוף שני זרים ועוד אירופאי אחד, ושנתיים אחר כך התווסף עוד בוסמן, מה שהעלה את מספר הזרים ל-4.
בשקט בשקט, החוק הרוסי, שכידוע חייב כל קבוצה לשחק עם שני ישראלים על המגרש בכל רגע נתון, הוא חלק מחיי הליגה כבר 13 שנים, לסירוגין, מאז שנת 2006. מדובר בחתיכת תקופה, ולכן המעקב אחר היום שאחרי הופך למעניין עוד יותר.
ההשלכות של ביטול החוק באות לידי ביטוי בכמה היבטים. ראשית, ברמה הכלכלית: ההערכה היא כבר בקיץ החולף, שכרם של הישראלים הבכירים נחתך בכ-30% בהשוואה לחוזים קודמים. הדבר השפיע בעיקר על ישראלים שהפכו לשחקנים חופשיים, אבל גם על כאלו שהחזיקו בחוזה קיים ונאלצו להתפשר.
ניקח לדוגמא את בר טימור מהפועל ירושלים. לקבוצה היתה אופציה בחוזה לשמור את טימור בקבוצה תמורת יותר מ-200 אלף דולרים. אלא שברגע שהחוק הרוסי סיים את תפקידו, אף קבוצה לא היתה יכולה/רוצה לשלם סכום כזה, ולכן טימור הבין שעליו לקצץ בתנאיו וכיום הוא אמנם המרוויח הישראלי הגבוה ביותר בקבוצה, אבל שכרו ירד לאזור ה-150 אלף דולרים, רק מעט יותר משכרם של יתר הישראלים בקבוצה שמוערך בכ-140 אלף דולרים.
לעומת זאת, שחקנים חופשיים שהורגלו להרוויח יותר מ-100 אלף דולרים לעונה, לא רק שהתקשו למצוא קבוצה, אלא נאלצו להתפשר באופן משמעותי. דוגמאות הקיצון הן יוגב אוחיון, שעל פי האופציה בחוזהו בירושלים היה אמור להרוויח כ-300 אלף דולרים, אבל לבסוף חתם בחולון תמורת פחות מחצי, וליאור אליהו, שמ-500 אלף דולר אשתקד מסתפק כעת בכ-120 אלף השנה באשדוד.
ההשלכות המקצועיות
אם תשאלו כל מאמן בליגה, הוא יסביר לכם שהמשמעות העיקרית מביטול החוק היא הגמישות שחזרה לידיים שלו. בעידן החוק הרוסי, מאמנים שרצו להחליף שחקן ישראלי נאלצו ברוב המקרים לערוך חילוף כפול שכלל הוצאה של שחקן זר, שלא היה יוצא אלמלא החוק. במצב החדש, קבוצות למעשה נבנו בצורה שונה, עם ישראלים שיכולים לשחק בכמה שיותר עמדות, כדי לשמור על אותה גמישות בסגל.
"זה עדיין לא מצב אופטימלי", אומר אחד המאמנים בליגה, "כי עדיין יש מצב אם אני רוצה להחליף את הרכז הישראלי שלי למשל, ואין לי מחליף ישראלי מתאים ואני רוצה זר במקומו, אני חייב להוציא זר בעמדה אחרת". עם זאת, המאמן מספק זווית אחרת, מעניינת, על ביטול החוק: "רוב המאמנים התייחסו לחוק כעול, וככזה הם נתנו ברוב המקרים רק את מנת הדקות המינימלית המותרת לישראלים ולא הרבה יותר. עכשיו כשהחוק מת, יהיה מעניין לראות מי מהקבוצות תיתן יותר דקות לישראלים מבחירה חופשית".
לצד ביטול החוק הרוסי, הליגה וארגון השחקנים סיכמו על כמות מקסימלית של 5 זרים, וקבוצה שתחתים את כל 5 הזרים תשלם קנס. הירידה בכמות הזרים (לעומת מקסימום 6 בעונה שעברה, לצד חוק רוסי) תהווה פגיעה בעיקר במכבי ת"א ובהפועל ירושלים. אצל האלופה, כל עוד מעמדם של טיילר דורסי וסנדי כהן לא הוסדר, המשמעות היא שיאניס ספרופולוס מחזיק בסגל לא פחות מ-9 זרים, ו-4 ייאלצו לשבת בצד בכל משחק, דבר שבמועדון טוענים שיפגע בשטף של הקבוצה בשתי המסגרות. ירושלים החתימה 7 זרים, ובכל משחק תושיב שניים מהם על אזרחי, וגם היא צפויה להיפגע מכך ששני שחקנים לא ישחקו באופן סדיר עם שאר הקבוצה.
"מספר הקסם" בתקופת החוק הרוסי היה 80 - מספר הדקות המינימלי שהשחקנים הישראלים היו יכולים לקבל במשחק. עם סיום החוק, המספר נחתך בחצי ל-40, וכעת יגיע תורם של המאמנים ושל מקבלי ההחלטות, ולראות האם ההצהרות שלפיהן "אנחנו לא צריכים חוק כדי לשתף ישראלים", יעמדו במבחן התוצאה.
