באו: תמיר בלאט, אלכס צ'וברביץ', תומר לוינסון, עידן רג'ואן, ג'ייקובן בראון, ג'יימס פלדין, כריס ג'ונסון, דשון באטלר, ג'וש אואנס, טיישון תומאס, אמארה סטודמאייר, ג'ו לואל-אצ'ויל (מיועד להשאלה)
עזבו: ג'רום דייסון, סטרטוס פרפרוגלו, יותם הלפרין (פרש, מונה למנהל ספורטיבי), רונלד רוברטס, ריצ'רד האוול, טרנס קינזי, איגור מאיור, קיילין לוקאס, בן קרטר, רם אליאס-פור, מיכאל מושקוביץ
חמישייה מסמנת בחוק הרוסי: תמיר בלאט, ג'יימס פלדין, כריס ג'ונסון, ליאור אליהו, ג'וש אואנס
סיפור הקיץ: האקזיט של אורי
כשחשפנו באתר ערוץ הספורט על רצונו של אורי אלון לעזוב את ירושלים, רבים פיקפקו. חשבו שמדובר באיום סרק או בספין אחרי עוד הפסד באירופה. אבל אלון היה רציני, והמועדון החל להיערך לעזיבתו בשלב מוקדם יחסית של העונה שעברה.
אלון אמר מיומו הראשון בקבוצה, שהמטרה שלו היא לבנות מערכת שתוכל להצליח ולהתקיים גם אחרי שיעזוב. זו הסיבה שהעונה הראשונה בלעדיו תיבחן בעדשת מיקרוסקופ, החל מהחלטות ניהוליות, דרך היכולות הכלכליות ועד ההצלחות על המגרש.
אורי אלון מכר חלום לאוהדי הקבוצה: 'איתי, הקבוצה תגיע הכי רחוק שאפשר'. אלא שהמציאות ביורוליג היכתה באדומים עונה אחר עונה, והיום שאחרי אלון כבר מכונה כ"עידן הצניעות". אלא ש"צניעות" זה פחות סקסי, וליגת האלופות של פיב"א נותנת תחושה של משהו מיושן לעומת החדשנות של היורוליג והיורוקאפ.
כדי להתגבר על היעדר החזון והחלום להגיע לטופ של אירופה, ירושלים זקוקה, הרבה יותר מבעבר, לעונה מוצלחת. מה זה מוצלחת? אליפות או גביע בארץ, ומינימום רבע גמר באירופה. פחות מזה, והירידה הקטנה שחלה בכמות המנויים השנה עלולה לגדול בשנים הבאות.
מהרגע שעודד קטש הגיע לירושלים, היה ברור שזה עניין של זמן עד שתמיר בלאט יבוא בעקבותיו. זה קרה בקיץ, ובלאט הצטרף לקו אחורי עמוס לצידם של בר טימור, יוגב אוחיון, ג'ייקובן בראון וג'יימס פלדין. הספקנים שאלו מדוע ירושלים צריכה את בלאט, אבל התשובה הגיעה כבר במהלך הקיץ: מצד אחד, יוגב אוחיון הזכיר לכולם את העובדה שהוא עדיין פציע, גם ג'ייקובן בראון סבל מפתיחה מגומגמת מבחינת פציעות. מצד שני, בלאט כיכב עם שני דאבל-דאבלים בחלון הנבחרות, והוא הולך ומקבע את מעמדו כרכז המוביל של הכדורסל הישראלי.
שלא יהיה ספק: קטש בחר את הגבוהים שלו בפינצטה, בגלל יכולתם להתאים למשחק הפיקנרול של בלאט. כבר בהכנה ראינו שיתוף פעולה יפה בין בלאט לג'וש אואנס, וגם טיישון תומאס, שכבר שיתף פעולה עם בלאט בחולון, אמור ליהנות מההיכרות איתו. גם אמארה סטודמאייר צריך להיות מופעל בצורה הרבה יותר טובה.
אבל מה יקרה אם משהו לא יעבוד? אם הקהל ירגיש שבלאט מקבל קרדיט מוגזם על חשבונו של בר טימור שפותח את שנתו החמישית בירושלים והולך ומתבסס כסמל של הקבוצה? כדי שזה לא יקרה, קטש יידרש לבנות רוטציה בריאה בקו האחורי, וכמו במקרה אורי אלון, גם כאן אף אחד לא ישאל שאלות אם הקבוצה פשוט תנצח.
ירים את ההיכל: אמארה סטודמאייר
כן, גם כשהוא נושק לגיל 36, גם כשהוא בא אחרי עונה שלמה בלי לשחק, גם כשבהתחלה זה אמור להיות באירופה בלבד - אף אחד לא משלהב את הקהל הירושלמי כמו "סטאט". הקדנציה הקודמת של סטודמאייר אמנם הסתיימה באליפות, אבל כולנו זוכרים כיצד בחלקים גדולים מאוד של העונה סימונה פיאניג'אני פשוט לא ידע כיצד להשתמש באולסטאר לשעבר.
אצל קטש זה אמור להיות שונה. סטודמאייר הוא גבוה נייד כמו שהקואץ' אוהב, והוא צפוי לתרום בהגנה לא פחות מהפינישים בהתקפה. וכמו שציינו קודם לכן, יהיה מעניין לראות את האופן שבו תמיר בלאט יידע להפעיל את סטודמאייר.
באנקר: ג'יימס פלדין
עד שפלדין חתם, הבנייה של ירושלים נראתה אנמית למדי. כריס ג'ונסון שחקן טוב אבל משלים, ג'וש אואנס מלהיב אבל מעט חד גוני, וג'ייקובן בראון זכור לטובה מגלבוע. אבל פלדין הוא "גיים צ'יינג'ר" אמיתי. ירושלים חיפשה זמן רב אחר גארד דומיננטי שייקח על עצמו את תפקיד הסקורר העיקרי של הקבוצה, וכשפלדין נפלט לשוק אחרי שהכוכב האדום לא הצליחה לעמוד בעלויות שלו, קטש נתן את האור הירוק, גיא הראל הסתער, וירושלים השיגה לעצמה רכש שהיה עומד בקלות גם בסנטדרטים של התקציבים הגבוהים של השנים הקודמות.
פלדין הוא "קילר", כזה ש"לא רואה בעיניים". כל קבוצה זקוקה לאחד כזה, ואם הוא מגיע עם יכולת מוכחת גם ביורוליג, אז מה רע? צפו לקבל ממנו הרבה שלשות, חדירות וכבר עכשיו ברור מי תהיה הכתובת המועדפת של ירושלים במאני טיים.
תסריט ריאלי: על הנייר, ירושלים נראית כמו קבוצה שהפוטנציאל שלה גבוה למדי. ישנם כמה סימני שאלה מקצועיים, כמו היעדר משחק הפוסט אפ של הגבוהים, או הקושי ההגנתי שיהיה לתמיר בלאט לעומת גארדים גדולים ממנו, וגם הנעלם ששמו דשון באטלר, שאמור להיות הסטרץ' 4 היחיד בסגל אבל בינתיים הוא לא הראה שהוא כזה. אם קטש יצליח למצוא מענה לשאלות הללו, ירושלים אמורה להצליח להגיע לפחות לגמר אחד בארץ.
תחזית: מקום 1-3 עליה לפיינל פור, פחות מהעפלה לרבע גמר באירופה תיחשב לאכזבה.
