האחר הוא אני. בשעה טובה אפשר לברך את הפועל ת"א על הצטרפותה כקבוצה מן המניין בליגת העל. טוב, כמובן שאנחנו יודעים שעברו 6 שנים מאז חזרתם של האדומים לליגה הבכירה, אבל בשבוע שעבר הם שמו את החותמת על כך שבניגוד למה שמנסים למכור לנו כבר שש שנים, הפועל ת"א לא שונה מאף קבוצה אחרת בליגה.
בשנים הללו, האדומים ניסו לשוות לעצמם תדמית של "משהו אחר". הרי מדובר בקבוצת אוהדים, אז הם תמיד היו ה"אחרים". אז נכון, עדיין אין בהיכל שלמה להקת מעודדות, וגם קמע לא תמצאו שם, אבל התנהלות טיפוסית של קבוצה בליגת העל - בהחלט. אז למה אני נשמע ציני? כי במסגרת ה"משהו האחר", הפועל ת"א הניפה את דגל השחקן הישראלי. היא הקפידה בעבר לא לנצל את מלוא מכסת הזרים המותרת ולרשום רק ארבעה; בעונה שעברה נמנעה מהחתמתו של חנן קולמן כי התקבלה החלטה שלא להחתים יותר ממתאזרח אחד (החלטה בעלת ניחוחות לא נעימים, נאמר בעדינות), וזאת למרות שהמאמן דני פרנקו רצה בו מאוד (להלן, דריכה מס' 1 על המאמן); היא התגאתה בכך שבעבר נתנה את המפתחות לצעירים כמו בר טימור ותמיר בלאט, הפכה את רביב לימונד לסמל והחתימה שחקני עתיד כמו תומר גינת ורפי מנקו.
אז בשבוע שעבר כל התדמית הזאת נזרקה הצידה. חברים, נמצא האשם בעונה הרעה של הפועל ת"א עד כה, וקוראים לו רפי מנקו. הוא האשם בכך שהאדומים החליט ללכת בכל מחיר להרפתקה חסרת סיכוי באירופה, בניגוד גמור להמלצת המאמן (להלן, דריכה מס' 2 על המאמן), הוא האשם בכך שהקבוצה נבנתה בחיפזון עם שחקנים שפרנקו התריע מראש שאינם מתאימים (להלן דריכה מס' 3). זה הכל רפי מנקו. לא, חלילה, מי שקיבל את ההחלטות הללו.
אז מדוע אני אומר שכל התדמית נזרקה הצידה? כי בסוף בסוף, הפועל ת"א גילתה על עצמה שהיא קבוצת כדורסל שמעוניינת לנצח משחקי כדורסל. ממש כמו כל הקבוצות בליגת העל. אז החליט מי שהחליט שרפי מנקו הוא הבעיה, בניגוד לדעת המאמן (להלן דריכה מס' 4), ושחיסכון של כסף בעמדה שלו יסייע להביא שחקן זר שיביא תפוקה גבוהה יותר.
אז הפועל ת"א, מניפת דגל הישראלים והצמצום במתאזרחים, החליטה לחתוך ישראלי, צעיר, צבר, שחקן נבחרת ישראל, כדי להביא במקומו שחקן זר. על הדרך היא כבר מחזיקה שני מתאזרחים העונה. כאן המקום להדגיש: זכותה של קבוצת כדורסל לחתוך שחקן, גם אם הוא ישראלי, אם היא מאמינה שהמהלך ישפר את הקבוצה. הישראלים אינם קדושים, וכמו שזרים נחתכים כאן כמעט כל שבוע, אין חוק שאוסר על שחרור ישראלים, אפילו לא החוק הרוסי. רק ממי ששיווקה את עצמה כ"משהו אחר", היינו מצפים ל… משהו אחר. המהלך הזה סייע לנו לראות את הפנים האמיתיות של הפועל ת"א, ואם מדובר בפנים יפות - את זה נשאיר לאוהדי הקבוצה להחליט.
זוס מצד לצד. מטרת העל של יובל זוסמן העונה היתה להיות חלק אינטגרלי מהרוטציה של מכבי ת"א ולקבל נתח דקות משמעותי. אחרי 8 משחקי ליגה, שבהם הוא משחק 23.5 דק' בממוצע, ואחרי 11 משחקי יורוליג שבהם הוא מקבל 12.3 דק' בממוצע, אפשר לומר שהמשימה הוכתרה בהצלחה.
בליגה, זוסמן הוא "קבלן הדקות" השני אחרי ג'ון דיברתולומיאו, עם 188 דקות מצטברות. אבל המספרים של זוסמן, בעיקר בפן ההתקפי, אפילו לא קרובים לשקף את מה שהוא באמת יכול לתרום. במחזור האחרון נגד נס ציונה זה ניכר בצורה בולטת במיוחד: התקפה אחרי התקפה זוסמן התמקם באחת הפינות, מנסה לקבל כדורים, חבריו מניעים את הכדור וחודרים לסל, והוא נשאר בפינה, תרתי משמע.
מניתוח של כמות הזריקות שזוסמן לוקח פר דקות המשחק שלו, עולה כי הוא מקבל את כמות הזריקות הנמוכה ביותר במכבי (בליגת העל) עם 0.23 זריקות לדקה. זה כמעט זריקה כל 5 דקות. לשם השוואה, ג'וני אובריאנט ראשון עם 0.44 זריקות לדקה, והממוצע הקבוצתי עומד על 0.35 זריקות לדקה. ומה קורה בנבחרת? שם זוסמן לוקח 0.34 זריקות לדקה, שלישי רק לג'ייק כהן (0.70) ולשון דוסון (0.39).
מה זה אומר? תלוי איך מנתחים. אפשר לקחת את זה לכיוון שזוסמן פשוט "לא נספר" על ידי חבריו לקבוצה ועל ידי מאמניו שלא משכילים לנצל את סט היכולות שלו; אפשר להסיק מכך על סוג השחקן שהוא - לא בדיוק גארד שיוצא מחסימות כחלק אינטגרלי מתרגיל אלא יותר חי על מה שהמשחק נותן; או שאפשר להעריך שזוסמן לא מספיק קולני ולא דורש מספיק את הכדור, וזה מצב נוח לשאר השחקנים ועבור ההיררכיה שהמאמנים מנסים לבנות. האמת, כמו תמיד, היא אי שם באמצע, אבל כדורסלן נמדד במספרים ובסטטיסטיקות, ובקבוצה בריאה לא אמור להיווצר מצב שבו השחקן השני בנתח הדקות הוא השחקן האחרון בנתח הזריקות.
בחזרה לבסיס. בתוך שלושה חודשים ההייפ סביב מכבי ראשל"צ אחרי הזכייה בגביע ווינר התחלף בשערוריית ניהול שבה שחקן מרשה לעצמו לשבות עד שהמאמן יפוטר ובמאזן 6:2 עגום. בזמן שעל המגרש ברור מה גיא גודס צריך - רכז וסנטר - מחוץ למגרש לא ברור מאיפה יגיע הכסף בשביל שני שחקנים כי ספונסר ראשי עדיין אין.
גם ההפסד לחולון בבכורה של גודס לא שינה את העובדה שלמכבי ראשל"צ עדיין יש בסיס מצוין, עם הסגל הישראלי אולי הכי עמוק בליגה. קמרון לונג, אחרי הזובור שעשה לצביקה שרף, צריך עכשיו להצדיק את הרחמנות שהפגינו כלפיו, ו-3/13 מהשדה עם 6 איבודים ומדד -5 נגד חולון זאת ממש לא הדרך. דשון סטיבנס בשקט בשקט הופך לאחת ההפתעות הנעימות של העונה, ואם גודס יצליח להביא גבוה שמתאים לשחק לצידו, ורכז שיידע להפעיל את האחרים, העתיד של ראשון בכל זאת יכול להיצבע בכתום.
מהצד של חולון, מה נגיד על דקואן ג'ונס? אחרי עונת רכבת ההרים ע"ש גלן רייס ג'וניור, חולון שוב פוגעת בול בדיוק באותה עמדה שאליה הגיעו וויל קלייבורן, ג'יימס בל וג'ורדן המילטון, ובינתיים עושה רושם שג'ונס לא נופל ביכולת של השחקנים הללו בתקופתם בחולון.
המופע של דרוקר. בדרך כלל, מאמנים אנדרייטדים הם מאמנים בתחילת דרכם, או כאלה שהם "לייט בלומרס", שזכו להכרה של ממש בשלב מתקדם של הקריירה. אבל הסיפור של שרון דרוקר שונה. הוא המאמן הישראלי היחיד שהצליח להביא תואר אירופי למועדון שאינו מכבי ת"א, הוא לקח תארים בחו"ל, ואולי בגלל העובדה שעדיין לא קטף תואר מקומי כאן בישראל, שמו לא ממש נקשר עם הגדולות של הכדורסל.
מאחורי הקלעים בענף, יהיה מי שיגיד שדרוקר מקדיש יותר זמן לפוליטיקה מאשר לכדורסל עצמו, אבל את אוהד הכדורסל הממוצע זה לא אמור לעניין. כי אוהד הכדורסל הממוצע ראה איך לפני שנתיים שרון דרוקר בנה קבוצה לאליפות במכבי ראשל"צ אבל נבעט החוצה בגלל שליצחק פרי גירד שריר הפיטורים, ואיך כבר שנה שנייה ברציפות הוא מצליח להוציא מים מהסלע בהפועל אילת, כשמסביב יש מצוקה כלכלית.
אוהד הכדורסל הממוצע רואה איך בתקציב זעום דרוקר מצליח להביא בול פגיעה כמו אלייז'ה בריאנט (תרשמו: בשנה הבאה ביורוליג), לנזל סמית' וסולימאן בריימו, ואיך הוא מצליח להפוך שחקן בינוני להחריד כמו פרדריק בורדיון לשחקן ליגה לגיטימי.
לשרון דרוקר מגיעה ההכרה וההערכה כאחד המאמנים הטובים ביותר בישראל. שישה נצחונות רצופים עם אילת ומקום של כבוד בצמרת הטבלה מוכיחים את זה.
