בגיל 36 קיבל שחקן הפועל ר"ג, אורי קוקיה, את החלטה הדרמטית בקריירה שלו, והחליט להיות הכדורסלן הראשון בישראל שיוצא מהארון. בראיון מיוחד הוא מספר לערוץ הספורט באופן ישיר, חופשי ואמיץ בפני התקשורת על היותו הומוסקסואל. "זה משהו שחשבתי עליו הרבה שנים", הוא מספר, "פורמאלית כלפי המשפחה החברים והכדורסל אני מחוץ לארון כבר כמה שנים. היה לי חשוב לעשות את זה ולכן אני פה".
קוקיה, משחק כעת בליגה הלאומית וכיכב במשך שנים בליגת העל - בהפועל ירושלים, בהפועל ת"א, בגליל עליון ובעירוני נהריה - והיה בסגל המורחב של נבחרת ישראל לקראת אליפות אירופה ב-2009. הוא פרש בקיץ 2014 ממשחק פעיל והפך לעוזרו של דני פרנקו בעונת האליפות ההסטורית של הפועל ירושלים. ב-2015 חזר להיות שחקן פעיל וכעת הוא וקבוצתו, הפועל רמת גן, מתמודדים על כרטיס העלייה לליגת העל, לאחר שנים שהאורדונים לא דיגדגו העלייה.
בשיחה יוצאת דופן, חושפנית ומרגשת עם ערוץ הספורט, מספר קוקיה על ההחלטה לצאת מהארון - התהליך, הרגשות שליוו אותו מגיל צעיר עד עתה, התחושה בחדרי ההלבשה ובעיקר על הרצון להיות פה לרבים אחרים שלא יכולים או מסוגלים לעשות זאת כרגע. ראיון שלא היה כמותו. לקרוא ולהעריץ.
"הפחד לצאת מהארון הוא לא מציאותי"
קוקיה שלם יותר מאי פעם, הוא לא חושש לשים את הלב על השולחן ורוצה לספר כדי שאחרים כמוהו לא יחששו לעשות את הצעד.
מה הביא אותך לעשות את הצעד הזה דווקא עכשיו?
"יש כמה סיבות. אני חושב ששלוש המרכזיות הן קודם כל בשבילי, עברתי תהליך מתקופה פחות משמחת למשפחה וילדה וזוגיות. הסיבה השניה זה כלפי הציבור, לו אני רוצה להראות שאפשר לעשות קריירה ארוכה ומפוארת גם כהומו. שיתפתי פעולה עם דני פרנקו, דונטה סמית', הייתי בירושלים, רמת גן ונהריה, וכולם קיבלו אותי. הפחד בלצאת מהארון הוא לא מציאותי. זה תמיד מרגיש בתוך הארון כאילו זה אסון גדול להיות הומו. הסיבה השלישית היא כדי לפנות לבני נוער ולהגיד להם שאפשר להיות שונה, אפשר להיעזר בייעוץ מקצועי ולעשות את מה שאתם אוהבים".
ובכל זאת אתה בשלב מתקדם של הקריירה. זה יותר קל עכשיו לעשות את זה כשאתה מחוץ לזרקורים בליגה השניה?
"לא הסתכלתי על זה ככה. אני מודה שהרבה שנים חשבתי לעשות את זה וזה לא יצא, אבל אני כן יצאתי בכדורסל וכולם ידעו ובירושלים כשהייתי עוזר המאמן, הבן זוג שלי הגיע לכל האירועים, לא הסתרתי כלום ברחוב, אבל יש צעד פורמלי. זה יכול היה לקרות לפני שנתיים, זה קרה עכשיו".
זה לא סוד שעולם הכדורסל שובניסטי מאוד. איך היו התגובות ואולי היה חשש בחדר ההלבשה מתגובות מסוימות?
"אני חושב שמי שחי בארון, חי בבדידות וחושש שיקרו דברים נוראים, אבל במקרה שלי לא היתה תגובה רעה, התייחסו אליי אותו דבר ועבדתי קשה כדי להגיע למקומות שאליהם הגעתי וכך התייחסו אליי"
איך שלא תשחק עם זה, אתה הראשון בכדורסל. איך זה מרגיש?
"היו לי כמה ימים של מחשבות והתרגשות ומשהו חדש. זה תמיד מעורר תהיות, אבל אני מרגיש שלם, רוצה להשפיע ולעזור, עברתי תהליך ואני שלם עם עצמי".
זה ספורט סקסיסטי, אגרסיבי ופיזי עם דעות קדומות. לקחת את זה בחשבון?
"תראה, אני חושב שאם אתה מסתכל על זה באופן רחב, מה שהבנתי עד היום זה שהכדורסל די דומה לחברה בסופו של דבר. ילדים בני 8-10 משחקים ורוצים להעליב מישהו אז קוראים לו הומו. ושאוהדים יורדים על שחקן יריב קוראים לו הומו. זה מושרש בתרבות שלנו ובגלל שהספורט יותר מתוקשר, כמובן שזה פרופיל גבוה יותר, אבל אנחנו מראה של החברה".
"הרגשתי בודד בעולם ושאני לא בסדר"
למרות שהפתיחות לנטייה המינית גדלה מרגע לרגע בחברה, בספורט העולמי בכלל והישראלי בפרט נדיר לשמוע ספורטאי חושף את עצמו. קוקיה מסביר שבתום תהליך הוא כבר למד להתמודד עם התגובות של החברה.
חברים שלי שיצאו מהארון מספרים שגם אחרי שעשו את זה היה קשה להם להגיד "אני הומו". מתי זה קרה אצלך?
"אני חושב שבמבט לאחור תמיד ידעתי שאני שונה. לא ידעתי בדיוק למה. אבל לקראת גיל 17-18 כשמתעוררים דחפים מיניים וכו', אתה מתחיל להרגיש עוד יותר שונה. ספורט זה מקום לאנשים צעירים, אבל לפני 18 שנה לא היה אינטרנט ומודעות. לא היו פורומים וקבוצות תמיכה, אז אתה מרגיש הכי בודד בעולם ושאתה לא בסדר. ולאט לאט אתה מנסה לבנות תהליך ולשמחתי פגשתי את שרון דרוקר, ששלח אותי לפסיכולוג בשם אבי ליכשטיין ששינה לי את החיים. הוא גרם לי להבין שאני נורמלי ופשוט שונה. לא פחות טוב, שונה".
חדר הלבשה הפך למקום מפחיד?
"התייעצתי, דיברתי עם אנשים כי היו לי מחשבות כאלה. חברות הייטק, חברות גדולות, ישיבות הנהלה ודירקטוריון וכולם מספרים על אותם סיפורים. אנחנו בבגדי ספורט והם בחליפות או בג'ינס, ההוא מספר על הבחורה הזאת והשני מדבר על ההומו ההוא. בסופו של דבר זה אותו דבר".
לוקר רום.
"כן, לוקר רום. אז לטוב ולרע אנחנו יותר מתוקשרים, אבל זה לא שונה, יש אצלנו הרבה חשיפה ועניין, אבל לא פחדתי שמישהו לא ירצה לשבת לידי, אלא שזה המקום ושאני בשל".
מצד שני דריל מונרו ואמארה סטודמאייר, למשל, אמרו דברים די קשים על האפשרות שייתקלו בהומו בחדר ההלבשה.
"לא שיחקתי איתם, אבל יצא לי להתמודד נגד מונרו. לא יכול להגיד מה עובר לו בראש. אני לא צריך לשנות את ההרגשה שלי כי זה לא מתאים לו. גם במשרד יכול להיות עובד הומופוב. זה לא מעיד על מי שהומו אלא יותר על הבן אדם השני".
לא חשבת להגיד למונרו משהו?
"לא, חבל לי בשבילו שהוא שופט אנשים שהוא לא מכיר כי הם הומואים או אוהבים אבוקדו, אז חבל בשבילו".
"פוליקר אמר 'אחד כמוני לא יגור פה, עדיף לחיות במלונה', פחדתי מזה"
קוקיה שלם עם עצמו כעת, הוא עבר תהליך ארוך וחי עם בן זוגו ג'ואי, רקדן במקצועו והשניים הקימו קן משפחתי עם ילדה משותפת.
מתי יצאת מהארון בפני המשפחה?
"בסביבות גיל 25. התחושה של לחיות בארון - בודדת, נוראית ומרגישים שלא יאהבו אותך, אבל מהיום הראשון היתה לי תמיכה והורים שרודפים אחריי לכל מגרש וגם בנוער ברחובות וביבנה אמרו לי לא לפרוש ושיכבדו אותי בכל מקרה".
"נזכרתי בשיר של פוליקר - "נמס בגשם" - והוא לא מבשר שמחות וטובות, אלא מדבר על ילד שההורים שלו לא רוצים אותו. פוליקר אומר: 'אחד כמוני לא יגור פה, עדיף לחיות במלונה'. זה היה ברמת הפחדים שלי ותמיד אני צוחק על זה, אבל מי שבכה זה בעיקר אני. זה לא שינה שום דבר ורק גרם לי להרגיש שאוהבים אותי ולא משנה מה התנאים. אבל עד שאתה לא יוצא אתה לא יכול להבין זאת מראש. בתהליך שלי כשאתה ילד צעיר, אתה עדיין לא בשל לעשות דברים של מבוגרים, היום אני אוהב לשמוע את השיר הזה של פוליקר לא ממקום של עצב או כאב, אלא ממקום של להסתכל לאחור. היום אני שומע מוזיקה יותר אופטימית: פוליקר ושלמה ארצי, עדיין לא מתפרע, אבל זה איזשהו תהליך שאתה עובר. אני שלם עם מי שאני, לא יותר טוב ולא פחות טוב, אלא פשוט שונה".
אם הייתי שחקן נוער היום, היית יוצא מהארון?
"אני לא חושב ברמה של לצאת מהארון, אני בטוח שיש צעירים שמשחקים היום כדורסל ומתלבטים. אני חושב שחשוב שיהיו להם כלים שידעו להתמודד עם הסיטואציה הזו. מה שחשוב זו התחושה האישית. אני בגילאים האלה הרגשתי נורא. אתה חי בארון ואתה חי בפחד. שום דבר לא גורם לך לתחושה נעימה. אבל הקלישאה נכונה, חיים פעם אחת וחבל שלא יהיה טוב".
הייתה תחושה שהנטייה המינית תעבור לך אי פעם?
"לא, אני חושב שהבנתי כבר את הסיטואציה, פשוט הייתי בתחושה של למה אני. למה נבחרתי. אני מניח שמי שיגלה אם זה מולד או חברתי יזכה בפרס נובל, אבל בגיל המוקדם הרגשתי שאני אחר. היו לא מעט שניסו לסדר לי בחורות ותמיד סיפקתי תירוצים כדי לנסות לצאת מזה איכשהו. היתה הרגשה של אי נוחות, אבל בתקופה ההיא לא התעניינתי גם בגברים, הייתי בטוח שאשאר תמיד בודד. אם היית אומר לי שתהיה לי משפחה וילדה הייתי שואל מה לקחת בבוקר".
יצאת גם עם נשים?
"לא מעבר לכיתה ו' עם ההיא שהיו לה חמישה חברים ואני במקום הרביעי" (מחייך).
אתה מרגיש שיש התקדמות עם ג'ייסון קולינס ושחקני פוטבול שיצאו מהארון?
"אני חושב שיש באופן כללי סבלנות יותר גדולה בחברה, בארה"ב יש נישואים גאים וקיים דיון ער של בעד ונגד. גם בארץ יש התקדמות ושיפור, שצריכה להיות זכות שווה לכולם להיות שונים, כל עוד אין פגיעה אמיתית במישהו אחר. יש עוד התקדמות לעשות, אבל קורים דברים".
עד כמה בן זוגך, ג'ואי, היה חלק מההחלטה שלך?
"אנחנו מדברים על זה הרבה – ג'ואי בא מעולם קצת אחר, של הריקוד. זה שונה ממה שאנחנו מכירים, אבל ברור שהוא גם יצא מהארון מוקדם. הוא שמח בשבילי ושמח שעשינו את זה".
