כשאבירם זליקוביץ' חיכה בבית, בלי קבוצה, לטלפון מאיזשהו מועדון, הוא בכלל לא היה אופציה מבחינת בני הרצליה.
עניין של אגו.
כי בכל זאת, בית לא עוזבים ואחרי כל בגידה בדרך כלל מגיעים גירושים. אבל אז ההרצליינים ערמו הפסד על הפסד והשיחה מאלדד אקוניס הגיעה.
הצורך בעוד שחקן ישראלי זעק שמיים, וזליקוביץ' היה על המדף - רק שלאחר החתימה, הוא נדרש להתנצל בפני האוהדים על העזיבה ההיא. מה שהתחיל בחודשים ארוכים של משחקי כבוד הסתיים עם משחק כבוד נוסף. וכשמשחקים בלמי למי יש יותר כבוד, על הפרקט - כבר לא נשאר אחד כזה.
הדחה מאירופה, שני ניצחונות ליגה בלבד, מאמן אחד שכבר הלך הביתה והתואר המפוקפק "הקבוצה החלשה בליגה" - עד עכשיו זו לא העונה של בני הרצליה. זה גם רחוק שנות אור מהחזון של קברניטי הקבוצה, שרק בשנה שעברה, נחשבה לאחת מהפתעות העונה. הקריסה הזו תפסה גם אותם מופתעים. החלפת מיקי גורקה, בינתיים, לא הביאה שינוי אמיתי, מה שאומר שככל הנראה, הבעיה שם קצת יותר עמוקה.
אז מה בעצם הבעיה?
כגודל הציפייה
במסיבת העיתונאים בפתיחת העונה הקפטן תום מעיין אמר שהוא "מצפה לטבעת אליפות". כן, לא פחות. גם אם היום זה נשמע מופרך, הרי שבקיץ אפשר היה לדמיין את זה איכשהו קורה. ברקע היו שתי העונות המוצלחות הקודמות, השלד המעונה שעברה נשאר, שון דוסון הצטרף כרכש הנוצץ של הקיץ (אולי אפילו בליגה כולה) והתקציב הגיע לגבול תשעת מיליון השקלים - מהגבוהים בתולדות המועדון. "כשפתיחת העונה הגרועה סתרה את הציפיות, התחיל הלחץ ומשם החל כדור השלג שהיה קשה לעצור", סיפר גורם במועדון. כדור השלג, לפחות בינתיים, ממשיך להתגלגל עד היום.
המשכיות?
בניגוד לרוב הקבוצות בליגה, שמחליפות מדי קיץ את כל הזרים (רק העונה זה קרה בהפועל תל אביב, אילת, ראשון לציון, נהריה, גלבוע/גליל ובהמשך גם במכבי חיפה), בהרצליה השאירו שלושה כאלה, פלוס את המאמן. אבל ג'ף אדריאן, שהיה אחד משחקני הפנים הטובים ביותר בעונה שעברה בליגה, ירד בנקודות (12.7 לעומת 14.4) ובריבאונדים (7 לעומת 8.2). טוריאן גרין קולע חמש נקודות שלמות פחות וחליל קנאסביק כבר מזמן לא פה.
"המשכיות היא דבר מצוין אבל לפעמים היא בעוכריך", אומר מאמן בכדורסל הישראלי. "יש שחקנים שאחרי עונה טובה מרגישים תחושת מיצוי מסוימת, גם אם הם לא מראים אותה כלפי חוץ, מין תחושה של 'הייתי יכול להיות במקום טוב יותר עכשיו'. זה פוגע בכל המערכת ומתישהו, זה יוצא על המגרש". תוסיפו לזה את הסיום הפחות טוב של העונה שעברה (הפסד מביך לקרית גת וסוויפ ממכבי תל אביב לא מרשימה במיוחד בפלייאוף), שאיכשהו נבלע על רקע התוצאות החיוביות לאורך העונה כולה - ותקבלו כתובת שהיתה על הקיר.
הישראלי המוביל
שבע דקות לסיום מול מכבי ראשון לציון, עוד גארבג' טיים במשחק שבו מעורבת בני הרצליה. שון דוסון לא מצליח לתפוס עוד כדור לא טוב שנמסר אליו ופשוט מתיישב על הרצפה, עם הראש בין הידיים. שניות ארוכות עברו עד שהוא הרים את הראש וחזר לשחק. וגם כשהוא עשה את זה, היה משהו כבוי, על גבול המיואש, בשפת הגוף שלו.
עד לפני פחות מחצי שנה, הוא עוד חלם על NBA, ואם לא NBA אז יורוליג, ואם לא יורוליג אז מכבי תל אביב, ואם לא מכבי תל אביב, אז הפועל ירושלים (לא בהכרח בסדר הזה). אבל דרישות השכר מהאדומים והצהובים, כחצי מיליון דולר לעונה, היו גבוהות ופתאום הוא מצא את עצמו איכשהו בהרצליה, כמחליף של כארם משעור. המספרים שלו אמנם טובים מאוד (15.7 נקודות למשחק ו-40% לשלוש - הגבוהים בקריירה), אבל המספרים לא תמיד מספרים הכל.
בהרצליה לא מרוצים מהתרומה ההגנתית שלו ושפת הגוף - לעיתים קרובות מדי - פשוט לא טובה. "יכול להיות שהוא פשוט מבין היום שהוא בחר לא נכון בקיץ", אומר המאמן. "אבל את זה שהוא מתוסכל, מכל מיני סיבות, אי אפשר לפספס".
כשלון תפיסתי בבניית הקבוצה
הרצליה היא הקבוצה שעשתה הכי הרבה שינויים מאז פתיחת העונה. מאמן וארבעה שחקנים (קנאסביק, ת'יימס, רוזנברג, שארפ) שוחררו, ארבעה שחקנים חדשים (קמפטון ג'וניור, אפברה, זליקוביץ', יונתן מור) הצטרפו תוך כדי תנועה. מצד אחד, זה מראה על ניסיון מתמיד להשתפר, אבל מצד שני - זה מלמד בעיקר על בניה לא נכונה של הקבוצה על ידי הצוות המקצועי. לצד הצלחות רבות בעבר, הפעם זה פשוט לא התחבר. "הבעיה בהרצליה זה שיש שם יותר מדי שחקנים 'זהים', שאוהבים לייצר לעצמם וצריכים את הכדור ביד", מנתח המאמן. "אין שם את השחקן-שניים שיאזנו את הכל, יעשו את העבודה השחורה בהגנה, את האקסטרה, שיהיו הדבק של כולם".
חוסר מזל
לאחר שמיקי גורקה פוטר, הוא סיפר בראיון ב"מגרש פתוח" שהתפקיד שהוא ייעד לאור לאומי היה משמעותי, שזו היתה אמורה להיות עונת הפריצה שלו. אבל מחלת הנשיקה ובעיקר ההחלמה ממנה מונעות ממנו לשחק - ודווקא שחקן מסוגו, שונה מכל אלו שהוזכרו בפסקה הקודמת, אמור היה להיות השחקן שעושה גם את העבודה השחורה, בהתקפה ובעיקר בהגנה. גם טים קמפטון ג'וניור הגיע עם טיקט של רול פלייר, שאמור לתת לקבוצה הזו את מה שחסר לה, אלא שגם הוא נפצע במשחק הראשון שלו וחזר לראשונה בהפסד מול ראשון לציון.
פעם קראו לזה מבצר
חמישה הפסדי בית רצופים יש להרצליה העונה. ולא סתם הפסדים - בהפרש ממוצע של 15.8 נקודות. תבוסה אחרי תבוסה. גם באירופה היא הפסידה פעמיים בבית וניצחה רק את שרלרואה במשחק חסר חשיבות. ממוצע הצופים הוא הנמוך ביותר בליגה, ובגדול, ההתרעה כבר לא ממש קיימת באולם היובל, שבחלק גדול מהזמן גם די שקט. תשאלו את הכרוז, שמנסה להעיר את הקהל כל כמה דקות, בלי יותר מדי הצלחה.
הגנה
קחו את המשחק האחרון מול ראשון לציון כדגומה מייצגת. ג'ייסון סירגס סיים את הרבע הראשון עם 10 נקודות - כשכל סל יותר קל מהשני. קרש-סל, ממש כמו בחימום לפני המשחק. כבר זמן רב שהביקורת הכי גדולה בתוך המועדון היא על החלק ההגנתי. כל צופה מהצד יכול להבחין בכך שהרצליה סופגת יותר מדי סלים קלים, זולים. גם במספרים זה מגובה: הקבוצה מהשרון מאפשרת ליריבותיה לקלוע ב-54% לשתי נקודות, הנתון הגרוע בליגה, פרט לאשדוד. גורקה, באחד ממשחקיו האחרונים לפני שפוטר, אמר: "האימונים שלנו מצוינים, במיוחד בהגנה. לכל משחק אני מגיע בהרגשה טובה מהבחינה הזו, ואז כבר ברבע הראשון אנחנו סופגים 25 נקודות".
כולם (לא) בשביל אחד, אחד (לא) בשביל כולם
"האנרגיה פה פשוט לא טובה, אין פה כימיה בן השחקנים, אנחנו אנוכיים, יש שחקנים שיושבים בצד ולא מוחאים כפיים כששחקנים אחרים קולעים". לא מדובר פה בציטוט של גורם עלום במועדון או במקורב לשחקן כזה או אחר. כך נשמע מייק אפרבאה, ועוד אחרי משחק שבו הוא קלע 29 נקודות. מעל לכל סטטיסטיקה, אפשר לראות שמשהו שם לא עובד.
לא סתם הרצליה היא הקבוצה שמוסרת הכי מעט אסיסטים למשחק (13.8), לא סתם היא נמצאת במקום השני בליגה באיבודים, לא סתם היא קבוצת ההתקפה הגרועה בליגה (73.8 נקודות למשחק), לא סתם יותר מדי התקפות מסתיימות בבידודים של אדריאן, דוסון או אפברה. לא סתם, היא נראית כמו קבוצה לא מחוברת. וזו, לפחות כרגע, המשימה הכי גדולה של אריק שיבק. מחר מול הפועל תל אביב, נקבל את האינדיקציה הראשונה, ליכולת של המאמן הלאומי לשעבר לעמוד בה.