את העונה הזאת, כמו את חיינו באופן כללי, אפשר לחלק לשניים: לפני הקורונה ואחרי הקורונה. הליגה שקיבלנו אחרי הקורונה היתה שונה לחלוטין מזו שהופסקה אי שם באמצע חודש מרץ, ולכן החלטנו לערוך את נבחרי "עונת הקורונה". בואו נצא לדרך.
השחקן המשתפר - ג'ון הולנד
להגיד על הולנד שהוא השתפר זה קצת מוזר, כי הוא היה שחקן מצוין גם לפני הפגרה. אבל מבחינה סטטיסטית ואנרגטית מדובר בשחקן אחר: לפני הקורונה הוא קלע 6.7 נק' ודייק ב-30% מחוץ לקשת, ואילו ג'ון הולנד "חדש" נראה כמו הפרנצ'ייז פלייר של הפועל ירושלים, עם 13.4 נק', 46% ל-3, ובטריה שפשוט לא נגמרת (2.4 חטיפות למשחק). בהיעדרם של ג'ייקובן בראון וטיישון תומאס, הולנד הפך משחקן משלים לשחקן החשוב ביותר בסגל של עודד קטש. אזכורים של כבוד: אנג'לו קלויארו, ים מדר, זיו בן צבי.
שחקן ההגנה - יפתח זיו
הוא לא שומר גדול כמו יובל זוסמן, או חוסם כמו סולימן בריימו, אבל יפתח זיו הוא אחד האחראים העיקריים למהפך שעברה הפועל גלבוע/גליל. מספיק להסתכל על טור החטיפות ולגלות כמעט 3 למשחק, אבל זה לא רק זה: הוא לחץ את כל מובילי הכדור ששיחק נגדם כמו עלוקה, לא התבטל כשמצא את עצמו בחילופים מול הגבוהים, ושמר על רמת אינטנסיביות לאורך כל המשחקים. אזכורים של כבוד: זוסמן, בריימו, אלכס המילטון.
מאמן הקורונה: ליאור ליובין
למען האמת, אפילו אם מסתכלים רק על העונה כולה, למאמן גלבוע/גליל יש קייס חזק בקטגוריה הזו. ליובין חזר העונה לקווים אחרי שנים שבהן לא היה מאמן ראשי, ועם לא מעט סימני שאלה. את העונה הזו הוא מסיים עם פיינל פור אחד והרבה סימני קריאה. הוא פגע כמעט בכל זר שהביא, אחרי ולפני הקורונה, והצליח למצוא את האיזון הנכון בין ישראלים צעירים לזרים איכותיים. גלבוע התחברה מהר מאוד לאחר הפגרה, ניצחה שבעה משחקים רצופים בבית התחתון ועברה בצדק את הפועל חולון, והקרדיט כולו של ליובין. אזכורים של כבוד: יאניס קאסטריטיס, גיא גודס.
החתמת הקורונה: קמרון אוליבר
נכון, נס ציונה לא הצליחה והותירה בעיקר טעם רע, עם נקודת אור אחת בשם אוליבר. אלמלא הקורונה, הוא לא היה מוצא את עצמו מגיע לקבוצה צנועה כמו נס ציונה, ועכשיו הוא כבר מושך התעניינות ממכבי ת"א. הפורוורד/סנטר בן ה-24 סיפק מספרים נפלאים של 19.8 נקודות, 8.8 ריבאונדים ומדד 24.3 למשחק. אמנם הגנתית לפעמים נראה שלא ממש בא לו - אבל ייתכן שזה משהו שמעיד יותר על הקבוצה, שספגה 96.1 נקודות (!) בממוצע למשחק מאז חידוש העונה. בכל מקרה, אוליבר היה גניבה אמיתית, חבל מבחינת נס ציונה שלא הצליחה לנצל יותר את השהות הקצרה שלו כאן. אזכורים של כבוד: זאק הנקינס, ג'ו תומאסון.
הפתעת הקורונה: גלבוע/גליל
שיקום מי שיגיד שחשב שהקבוצה הזו תהיה כל כך טובה. זה היה ברור שיש שלוש קבוצות שנמצאות כמה רמות מעל הליגה - מכבי תל אביב, הפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון - כשהמאבק יהיה על זהות הקבוצה שתהיה הצלע הרביעית בפיינל פור. גלבוע קפצה על ההזדמנות ומשבוע לשבוע, ממשחק למשחק, הלכה והשתפרה. שבעה ניצחונות רצופים סידרו את המקום החמישי ואת ה"פרס" סדרה מול הפועל חולון, שהייתה ללא ספק הקבוצה החלשה בבית העליון בליגת הקורונה.
הזרים החדשים, אקיל מיטשל וג'ו תומאסון, השתלבו היטב במארג הקבוצתי, אבל עיקר הקרדיט נזקף לשלושה אנשים: ליאור ליובין (ע"ע מאמן העונה), יפתח זיו (ע"ע שחקן ההגנה) ומייקל יאנג. ליובין הצליח לייצר דינמיקה מצוינת בזמן קצר; זיו ביצע את קפיצת המדרגה שכולם ציפו לה ונמצא כעת בכושר הטוב בחייו; יאנג - שהוחתם עוד לפני הפגרה - התגלה כשחקן ורסטילי מאוד, שאפילו מאפיל על השחקן שהיה במשבצת הזו לפני, ג'סטין טילמן. תענוג של קבוצה, שעלתה בזכות ולא בחסד למעמד השיא של הכדורסל הישראלי.
לפני הקורונה נהריה הייתה פיינליסטית הגביע. הסגל שלה היה שווה יותר מהמקום העשירי שבו סיימה. לכן, כאשר דני פרנקו הצליח לשמור על כל הסגל למעט ג'רל מקניל, הסגולים הפכו מייד למועמדים לגיטימיים להעפלה לפלייאוף. את מקומו של מקניל תפס שחקן מצוין כמו איבן אלמיידה, אבל עם ממוצע של 6 איבודים במשחק אתה לא יכול להגיע לשום מקום. נהריה פשוט נחנקה במשחקים החשובים, והיא צריכה להגיד תודה שאשדוד איבדה עניין בשלב מוקדם יחסית, אחרת היא עוד הייתה מסתבכת במאבקי הישארות בפלייאוף התחתון. את עונת הקורונה פרנקו ירצה לשכוח. אזכור של כבוד: עירוני נס ציונה.
בלטו בהיעדרם
מרקוס פוסטר: משקף באופן הברור ביותר את הקריסה של חולון. לפני הקורונה זאת הייתה קבוצה עם שאיפות, ופוסטר היה על תקן השחקן התורן שחולון משמשת עבורו קרש קפיצה ליורוליג. ואחרי - הוא הלך לפנאתינייקוס, וחולון הביאה זרים ברמה נמוכה מאוד והתרסקה.
ג'ייקובן בראון וטיישון תומאס: נכון, הפועל ירושלים העפילה לפיינל פור גם בלעדיהם, אבל איתם ירושלים נחשבה בדרך לעונה היסטורית של זכייה בכל התארים. בחסרונם, האדומים התבטלו לחלוטין מול מכבי ת"א והמשימה תהיה עכשיו קשה במיוחד.
ג'רל מקניל: מי שבלט אצל נהריה במשחקי הגביע לא רצה לחזור ואת מקומו תפס איבן אלמיידה, שחקן מוכשר אבל מכונת איבודי כדור. עם מקניל העונה של נהריה הייתה יכולה להיות אחרת.
גרגורי ורגאס: ספידי סמית' אמנם התגלה כרכז מצוין, אבל הוא לא גרגורי ורגאס. חיפה עוד תתגעגע לרכז המחונן שבחר ללכת לכסף הגדול ברומניה.
חמישיית העונה
יפתח זיו - סוף כל סוף. הרכז שנחשב שנים ל"פוטנציאל" בלבד, מתחיל לממש אותו. עונה ראשונה כשחקן מוביל בלי מאבקי תחתית, פיינל פור ראשון בקריירה - כשיש לו חלק משמעותי בכך.
דיאנג'לו הריסון - שילוב כמעט מושלם עם המילטון בקו האחורי, התעלות במשחקים החשובים. הצגה של איש אחד.
ג'ון הולנד - כולם דיברו על בראון ועל תומאס ועל בריימו ועל פלדין, אבל דווקא הולנד הוא החוליה הכי חשובה של קטש. שומר, קולע, מוביל כדור, מסיים מתפרצות. הדבק של הפועל ירושלים.
דני אבדיה - כבר נגמרו לנו הסופרלטיבים. בעונה הבאה זה יהיה כאב הראש של ESPN.
זאק הנקינס - איפה הוא ואיפה ג'יימס קלי. סנטר נפלא, משלים היטב את דריל מונרו/עוז בלייזר, ששווה בעונה הבאה קבוצה בפרופיל גבוה בהרבה.
החמישייה השנייה
ים מדר - אנחנו כבר לא מתלהבים מהכשרון האינסופי, אלא מהעובדה שהנער בן ה-19 הולך ומשתפר. הקליעה מתייצבת, ההגנה, קבלת ההחלטות. העבודה הקשה שלו בפגרת הקורונה ניכרת, עם יכולת משודרגת ושני שיאי קריירה רצופים.
אלכס המילטון - אי של יציבות, עוד שחקן שלא יהיה פה בעונה הבאה, אלא בגלאטסאריי הטורקית.
אנג'לו קלויארו - מי היה מאמין שבפתיחת העונה הזו הוא היה עם רגל ושלושת רבעי מחוץ לקבוצה. מאז שחודשה העונה, אחד השחקנים היעילים והטובים בצהוב, על שכרו הוא בא עם הארכת חוזה בעוד שתי עונות.
מייקל יאנג - בול פגיעה תוצרת גלבוע/גליל וליובין. מכונת התקפה משומנת, אחת הסיבות המרכזיות להצלחה.
נמרוד לוי - הלכנו על חמיישית סמול בול עם לוי ב-5, אבל השיפור המתמיד שלו ניכר בכל החזיתות: בדקות, בנקודות, בריבאונד ובעיקר בקליעה מחוץ לקשת שהתייצבה על יותר מ-40%.
ה-MVP - דני אבדיה
ההתקדמות ההדרגתית של הכישרון הכי גדול שצמח בכדורסל הישראלי הגיעה לנקודה שבה מכבי ת"א, נכון לעונת הקורונה, פיתחה בו תלות אמיתית. אבדיה הפך להיות השחקן שבלעדיו מתחיל להיווצר ואקום, גם מבחינת עמדה, גם מבחינת סגל ישראלי וגם מבחינת כישרון. אבדיה החליט שהוא רוצה לחזור לחידוש הליגה למרות שאף אחד לא היה מרים גבה אם היה מחליט שלא, והוא הציג יכולת MVP מהרגע הראשון ועד האחרון, למעט המעידה במשחק מספר 2 ברבע הגמר.
