המטרה של כל קבוצות הבית התחתון בליגת העל בכדורסל היתה, מן הסתם, עלייה לפלייאוף, אבל המטרה הגדולה יותר היתה לסיים במקום החמישי - זה שמבטיח מפגש מול הפועל חולון. איך קרה שהקבוצה שבתחילת העונה דיברה על תארים ועל אירופה ובנתה סגל נוצץ - הפכה להיות סוג של "פרס" שכל הקבוצות רוצות לזכות בו? כדי להבין צריך לחזור אחורה.
זה אולי נראה כמו פרה היסטוריה, כי כל כך הרבה מים זרמו בנהר מאז, אבל את העונה הזו התחיל שרון דרוקר כמאמן הפועל חולון. יחד איתו נבנה סגל יקר, שכולל שחקנים כמו לטאביוס וויליאמס ומלקאי ריצ'ארדסון, וישראלים מהיקרים בליגה (מחוץ למכבי תל אביב) כמו עמית שמחון, גיא פניני ויוגב אוחיון.
אבל העונה לא הזו לא התקדמה כמצופה. דרוקר פוטר ובמקומו הגיע סטפאנוס דדאס, זרים חדשים (ויקרים) החליפו חלק מהזרים שפתחו את העונה, ובדרך גם הגיעו מתאזרחים לא זולים כמו ריצ'ארד האוול וג'ו אלכסנדר. כל אלו גרמו לכך שהתקציב של הפועל חולון בעונת 2019/20 כבר הגיע לאיזורים של 15 מיליון שקל, הגבוה ביותר בעידן שלמה אייזיק, כאשר שכר השחקנים הוא הגבוה ביותר מאז עונת האליפות של מיקי דורסמן ב-2007/8.
עם הגיבנת הזו חולון הגיעה לעונת הקורונה. זה לא סוד שהיא היתה אחת המתנגדות העיקריות לחידוש הליגה, לאור העובדה שידעה שהיא לא מתכוונת להשקיע עוד כספים, בעונה שבה ממילא היא חרגה מהתקציב שהציבה לעצמה - ועוד לא עמדה בחלק מהיעדים: הודחה ברבע גמר הגביע ולא עלתה שלב באירופה.
אייזיק, שבכל מקרה רוצה להקטין את השקעותיו במועדון וכבר עובד על חברת ניהול לעונה הבאה, היה עיקש מאוד בדעתו שלא להוציא כספים נוספים. לא רק שהבור העונה גדול, לדעתו של אייזיק גם אין סיבה לעשות זאת: הקבוצה הבטיחה את מקומה באירופה לעונה הבאה, ממילא אין קהל שמייצר הכנסות וגם עליה לפיינל פור לאו דווקא תהיה שווה סכומים גדולים - גם כן בשל היעדר הקהל.
כשמחברים את כל הנסיבות הללו, מתקבלת המסגרת לאיך שחולון נראתה מאז שחודשה העונה. זרים מעולים כמו מני האריס ובעיקר מרקוס פוסטר, שחתם בפנאתינייקוס, לא חזרו, המאמן קיבל אישור להישאר ביוון ולהכין את העונה הבאה. המטרה של התחליפים שהגיעו במקומם: להעמיד קבוצה שתנסה להיות תחרותית, אבל בעיקר חסכונית.
ג'ימי הול, שאבון קולמן, ג'רמיין לאב ודזי וושינגטון (שבינתיים שוחרר כבר) הגיעו בכסף קטן מאוד, בטח ביחס לסטנדרטים שחולון העמידה, ועמית שרף קיבל את ההגה לידיים - תפקיד ראשון כמאמן קבוצת בוגרים. לחולון היה ברור שהמחליפים לא ברמה של קודמיהם, פרט לג'ימי הול שמותיר רושם חיובי ואפילו עשוי להמשיך בעונה הבאה, וציפו שתגיע נפילה, על אחת כמה וכמה אם הקבוצה תצליח להגיע לבית העליון, שם מחכות מכבי תל אביב, הפועל ירושלים ומכבי ראשון לציון.
העונה הופסקה, כזכור, מחזור אחד לפני תום הסיבוב השני וחולון ידעה שניצחון על באר שבע יספיק לה כדי להגיע לבית העליון, שמבטיח פלייאוף עם יתרון ביתיות (למרות שלקבוצה אין מגרש ביתי). למרות הקשיים הצפויים, בחולון סימנו כמטרה את העלייה לבית העליון - ועל אף ההפסד לבאר שבע במחזור הסיום, הם נהנו מהפסד של מכבי חיפה להפועל תל אביב וסיימו במקום הרביעי.
כאמור, לאף אחד לא היה ספק שחולון תהיה הקבוצה החלשה ביותר בבית העליון, אבל גם שם לא האמינו שההתרסקות תהיה כל כך גדולה. חולוניה - אותה קבוצה שבתחילת העונה הלכה על כל התארים והעמידה תקציב שיא, כן? - הפכה לסוג של שטיח: תבוסות בהפרש ממוצע של 25.3 נקודות למשחק (!) וכבוד מפוקפק להיות הקבוצה היחידה בליגה הישראלית שהפסידה את כל משחקיה מאז שחודשה העונה. "היה לנו ברור שנתקשה, אבל יכול שעשינו טעויות ובדיעבד אולי היינו צריכים לעשות דברים אחרת", אמרו בחולון.
בדיעבד, יכול להיות ש"עדיף" היה לחולוניה לסיים חמישית וכך אולי להגיע במומנטום קצת יותר טוב, עם איזה ניצחון או שניים, אבל בשורה התחתונה היא תגיע מעמדת נחיתות למפגש מול גלבוע/גליל, וזה מעבר לפגיעה התדמיתית - שבמסגרתה חולון נראית כמו שהיא נראית מאז שחודשה העונה.
לסדרת הפלייאוף היא מגיעה לא רק כדי להגיע לפיינל פור, אלא גם לשקם את שמה, שדי נרמס בשבועות האחרונים עם תבוסה אחר תבוסה, אמנם מול הקבוצות הגדולות - אך כאלה שהיא היתה רגילה להסתכל להן בעיניים בעונות האחרונות. אבל בעונה שהכל הולך כל כך הפוך לחולון, מההתחלה ועד לרגע הזה, אולי גם סדרת הפלייאוף תהיה הפוכה לגמרי ממה שכולם מצפים.
